ג'ניפר אניסטון הישראלית? המעבר של עדי חבשוש לקדמת הבמה

לעשות תמיד תפקידי משנה יכול להיות מבאס. דמויות משנה הן חשובות, אבל הן לא העיקר. הן העזר כנגדו של מישהו עם כוח ומעמד - זה להיות הג'ורג' קוסטנזה של האדם שבמרכז - בעוד שטבע האדם מעודד אותנו להאמין שהשמש זורחת לנו מהתחת, ואם להיות כנים: כולנו שואפים לגלם דמות ראשית בסרט שאנחנו חיים בו.

אז איך צומחים, גם בחיים עצמם, מלהיות שחקן משנה זוטר לדמות ראשית? לוקחים הזדמנויות. אם בוחרים נכון, אפשר לזנק באבחה מטייפקאסט של שחקנית משנה קלאסית עם פאנץ' אחד אייקוני ("לא יודעת מה אמרו, לא אמרו, אני יצאתי בחמש") ולהתמקם בנחת במעמד שחקנית ראשית שסוחבת על גבה סדרת פריים־טיים בדמותה וברוחה.

בכל מה שעשתה עד כה, עדי חבשוש השתחלה בנוחות לדמות המשנה הקלולסית והמצחיקולה, שסיפקה הפוגה מהקונפליקטים הכבדים שהניעו את הדמויות הראשיות. טייפקאסט דביק, שחבשוש הצליחה להסיר רק באמצעות ריאליטי. לפני שנה וחצי אהבת הקהל סידרה לה ניצחון ב"רוקדים עם כוכבים" והבטחה לעתיד אחר.

קשת, כמתבקש מערוץ שמבין מה העם רוצה וצריך, חיברו אליה את היוצרים אורי גרוס ויואב צפיר ("השיר שלנו") שרקחו את "בקרוב אצלי", שנתפרה למידותיה המיוחדות. בקומדיה הרומנטית שהושקה אמש, חבשוש היא לא סתם דמות, אלא רווקה נחשקת שארבעה גברברים חתיכים ומובחרים עורגים אליה (תומר קאפון, אושרי כהן, תמיר בר ורוני הרמן). מתוך המחומש הרומנטי הזה אמור להתגלות "האחד שלה". לא ברור איך הגענו לכאן, אבל עדי חבשוש היא עכשיו ג'ניפר אניסטון הישראלית, או מינימום מג ראיין.

גם קומדיות רומנטיות הן ז'אנר משנה. כזה שלא מוערך מספיק, שמדבר בעיקר לנשים וכבול לתבניתיות בנאלית. זה לא המקרה של "בקרוב אצלי". לא סתם קשת שפכו עליה את כל הז'יטונים. היא טובה, קצת נוסטלגית, קצת שנונה, ואם המלחמה לא תפריע לרצף השידורים - יש מצב שהיא תפציץ ברייטינג. כי לסדרה של חבשוש, כמו לשחקנית עצמה, יש את מה שצריך כדי להפוך ללהיט - היא קלילה ושטותניקית, לא לוקחת את עצמה ברצינות, מוזיקלית, מצחיקה וצבעונית, ומשאירה חשק לעוד. אסקפיזם מחמם לחורף הקר.