בניגוד ל"משחקי השף": "מאסטר שף" היא באמת אחלה ארוחה מול הטלוויזיה

יש לי הרגל מגונה. אני אוהב, אפשר לומר אפילו - מעדיף, לאכול מול הטלוויזיה. נעים יותר לאכול עם העיניים; זאת אומרת, לצפות במה שנותנים על המסך בשעה שאני ממלא את קיבתי.

עם זאת, החיים בישראל לא מאפשרים להתמיד בהרגל הנ"ל. בשנה האחרונה ארוחה מול הטלוויזיה היא אתגר רציני. לא פעם יצא שנתתי ביס בדיוק כששידרו סרטון סנאף או דיווחו על פיגועים, הטרדות ואלימות - ופתאום המזון כבר לא יורד חלק בגרון, הארוחה נהרסה והבחילה התגברה. לאכול מול הטלוויזיה מרגיש היום כמו הרגל מגונה וסוטה; אלא אם כן עושים זאת מול תוכניות ריאליטי אוכל. למשל, העונה של"מאסטר שף"שהגיעה אמש לסופה.

התיישבתי לאכול מול גמר "מאסטר שף". למרות שאני לא בטוח עד כמה העונה הזו - שכללה נבחרת אולסטארס מעונות מוקדמות - באמת עוררה אצלי תיאבון וגירתה לי חושים. מעל הכל, זו היתה העונה של רחל - זאת שמבשלת בטראנס, זאת שחושבת שהיא יודעת טוב מכולם, זאת ששופכת לסיר מיליון חומרי גלם ומערבבת, וגם נראית כמו הדודה של כולנו.

מכיוון ש"מאסטר שף" התמודדה הפעם ראש בראש עם "משחקי השף", קל היה להבחין בהבדלים ביניהן. בזמן שטבחי "משחקי" המציאו מנות מישלן והשוויצו בטכניקות, "מאסטר" נשארה התוכנית העממית - בישול ביתי, סירים של מאמות, שניצלים, עוף מכובס, פסטה ברוטב עגבניות וים שמנוניות. אחרי צפייה ב"מאסטר שף" מרגישים צרבת, אבל הבטן מלאה והנפש מסופקת.

"מאסטר שף" בנויה בדיוק על הפשטות הזו. ישראלים אוהבים פשוט - והרייטינג מאמת זאת. תגישו להם שניצל, ריזוטו, דודה מרוקאית ומיכל אנסקי, וקיבלתם אחלה ארוחה מול הטלוויזיה.

מאסטר שף: נבחרת החלומות - הגמר | קשת 12, 21:40