כשנגמרות הדמעות: אבי נוסבאום חוזר לטלוויזיה אחרי שהצחיק פצועים ומפונים

בשנה האחרונה לצערנו הרב צחקנו מעט מאוד. על רקע המציאות העצובה והכואבת, החברה הישראלית דיממה לתוך עצמה, וגם להומור לקח זמן להפציע ולהתחיל לנסות לרפא את הפצעים.

עולם הבידור והסטנד־אפ התחיל להתעורר בהדרגה, מגיב למציאות בדרך הייחודית לו, על הבמה ועל המסך. בכאן 11 יחזרו בשבוע הבא (החל מ־12 בנובמבר ובכל יום שלישי ב־22:00) אל "מועדון הסטנד־אפ" – עם עונה חדשה של תוכנית הבידור הקומית, שמשלבת סטנד־אפ ומערכונים מצולמים, כשבכל תוכנית עולים לבמת המועדון סטנדאפיסטים לביצוע קטע מול קהל.

אל קבוצת הקומיקאים הוותיקים מהעונה הקודמת יצטרפו אבי נוסבאום, ארז שלם, גיורא זינגר ,דניאל חן, יונה קפח, מתן פרץ, נגה דאנג'לי, ועוד.

"בהתחלה באמת היה מאוד קשה לנסות להצחיק או לצחוק, אבל, עד כמה שזה נשמע אבסורדי, זה משהו שנדמה שהתרגלנו אליו", מספר נוסבאום. "שבוע אחרי 7 באוקטובר כבר היינו אצל משפחות המפונים, בבתי חולים, עם חיילים וכוחות הביטחון, וראינו שאנשים רוצים לבוא ולהתפרק, אז בהמשך גם חזרנו לבמות ופתחנו מופעים. הבנו שאנשים ממש צריכים את זה, והאמת - גם אנחנו, זו היתה דרך לפרוק גם בשבילנו".

ובכל זאת, הכל השתנה מאז. עד כמה המצב מחלחל למופע שלך היום?

"תמיד במופעים שלי היתה בהתחלה התייחסות למה שקורה, לאקטואליה, עוד לפני 7 באוקטובר, אז מובן שגם עכשיו אני מתייחס למצב, מדבר עם הקהל. זה נהיה יותר ארוך מהרגיל, כי זה משהו גדול שיש הרבה מה לדבר עליו, אבל משם מפתיע עד כמה מהר הקהל גם רוצה לחזור לצחוק מדברים אחרים".

"אני גם שוזר לאורך המופע דברים שעולים, בעקבות המצב, אבל בסוף אנשים צריכים את זה. כולם, אגב: מפונים, מילואימניקים, משפחות החטופים, כולם בסוף מחפשים את הרגעים האלה של ההתפרקות, כל אחד בקצב שלו וביכולות שלו. בסוף הומור זה ממש מיסודות הקיום, ובעם שלנו ספציפית זה עוד יותר גדול לדעתי".

לאור המצב יש נושאים שלא תדבר עליהם במופע? שלא תצחק עליהם?

"מראש ההומור שלי זה לא לצחוק סתם על דברים באופן מכאיב. להפך, לדבר על המצב זו הדרך להשתחרר ולפרק את זה. אין גבולות, אם יש משהו להגיד שהוא גם מצחיק ויש סביבו היגיון – סבבה. אם זה סתם לעצבן, זה לא מאתגר אותי. אפשר דבר על כל דבר כל עוד הדרך שאתה מדבר עליו היא באמת מצחיקה ורלוונטית. אני אף פעם לא אומר סתם דברים בשביל להתגרות, זה נראה לי ילדותי, אבל יש קטעים אבסורדיים. לדוגמה, שהיינו בממ"ד תוך כדי שאנחנו מחכים לפצצות של האיראנים, ואמא של אשתי מסמסת לה שלא תשכח להביא את הסיר של הקובות למחר, לערב החג. אתה מבין שאנחנו בסיטואציה די אבסורדית".

בתוכנית אתה משלב סטנד־אפ על במה ומערכונים מצולמים.

"זו בדיוק הסיבה שבגללה לא הצטרפתי לעונה הראשונה, כי כשהסבירו לי על השילוב הזה עדיין הרגשתי שאני צריך לראות איך זה נראה. תמיד הרגשתי שלהמחיז בדיחת סטנד־אפ זה משהו שעלול לפספס אותה, כי יש משהו בבדיחת סטנד־אפ שחלק מהעניין הוא לדמיין איך זה, דרך איך שהסטנדאפיסט מספר ומוכר לך את זה, והיה לי קשה לדמיין איך הופכים זאת לממש מערכון, אז חיכיתי לראות איך זה ייצא. וזה יצא טוב ומצחיק מאוד, באופן שלא רק שלא פגע בבדיחות אלא אפילו הרים להן ושירת אותן".

על מה אתה הולך לספר שם?

"יש כמה בדיחות שאחת הפכה למשהו שמבקשים ממני לספר. לא אספר כדי לא להרוס, אני רק יכול להגיד שמי שמכיר זו הבדיחה שנוגעת בחניון, טריק שמצאתי כדי לא לשלם בחניון. אבל אני מבהיר מראש: מי שמנסה - זה על אחריותו (צוחק). זו מציאות שהפכה לבדיחה, וגם החוויות האחרות הן חוויות שקרו לי.

"לפעמים אנחנו מספרים סיפור שיכול היה לקרות, או משהו שראית והמשכת אותו. פה בחרתי בדברים שקרו לי, אולי ידעתי שככה יהיה יותר נוח להמחיש את זה, אבל אלה ממש דברים שקרו לי".

משהו התחדד אצלך בשנה החולפת באשר לתפקידו ולמקומו של ההומור?

"זה התחדד לי לגמרי. לצד התוכנית אני רץ עם המופע שלי, ובינואר עולה עם מופע חדש לגמרי, וללא ספק הבנתי עד כמה זה נכון. ממש בימים הראשונים פגשתי משפחות מפונים במלון לאונרדו, דיברתי איתם, כי בהתחלה זה היה רק ללכת לדבר, בטח לא להופיע - אתה מדבר עם האנשים שחוו את התופת, ואבא של אחת המשפחות מספר לי סיפורי זוועה, על התופת שעברו, ואז ממשיך ומספר שפינו אותנו למלון ב־1 בלילה ושואל אותי: נחש מה אשתי עשתה ב־7 וחצי בבוקר? העירה אותנו שלא נפסיד ארוחת בוקר במלון (צוחק), אז הבנתי שלא משנה באיזו סיטואציה - אנשים עדיין מוצאים את מה שמצחיק".