דליפה מסוכנת: הצביעות והמוסר הכפול זלגו על המסך בסיקור "הפרשה הביטחונית"

שעות על גבי שעות הקדישו אתמול בשידורי הטלוויזיה כדי לקשקש על מה שנאסר לפרסום. בצהריים עמד נלהב ברהנו טגניה בבית המשפט, כשבגבו דלת ולידה שלט שהכריז באותיות מודפסות "דיון בדלתיים סגורות".

הוא דיווח לצופי 12 כי בחדר האסור לכניסה יתכנסו בקרוב לדון עלהסרת צו איסור הפרסום בנוגע ל"פרשה הביטחונית", ואז פתח קלות את הדלת. הוא דחף ראש, והציץ לרגע קט אל מעמקי האולם. אחר כך סיפק טגניה רסיסי מידע על סודות מדינה, גניבת מסמכים, דליפת חומרים ומעצר חשודים - וזה כל מה שאפשר היה להגיד. בערך.

איך קרה שיש פרשייה, שכלואה בצווי איסור פרסום, ועדיין כולם ידעו את הפרטים. כל העיתונאים והפרשנים והמקורבים והקבוצות בטלגרם, כולם. איך המידע החסוי היה זמין למי שרצה? מישהו הדליף אותו. אלה הם חיינו. מערכות חדשות משיגות אינפורמציה דרך הדלפות מבעלי אינטרסים. הדלפות הן כלי העבודה הכי שימושי, הכי חשוב והכי יעיל של עיתונאי. כך היה מאז המצאת העיתונות.

הדלפות מסוגלות לשנות מציאות, להוציא לאור מידע שניסו להסתיר, להפיל ממשלות, להשפיע על מלחמות ולהכניס אנשים לכלא. ווטרגייט, מסמכי הפנטגון, אדוארד סנודן, ויקיליקס וג'וליאן אסאנג', או אם תרצו להיות מקומיים - אפשר להיזכר בהדלפת המסמכים הסודיים מצה"ל של ענת קם לאורי בלאו ועיתון "הארץ", שהובילה לכליאתה ולא שינתה דבר במציאות הארצישראלית.

ועכשיו עוד פרשייה, ושוב הדלפת מסמכים במרכזה. יאיר שרקי סיפר כי הוא מכיר את החשוד, ושלפעמים צריך כאלה שפועלים בשיטות לא קונבנציונליות. עמית סגל דרש לדעת מי הדליף מסמך נגד נתניהו ל"ניו יורק טיימס", ובערוץ 14 כתבו בגדול "אכיפה בררנית היא רשע!" והסבירו שכולם מדליפים. "זו הזדמנות לעצור את תופעת ההדלפות בכלל", צעק שי גולדן (רגע לפני שעזב לערוץ 13) ורק קיבל גלגול עיניים משותפתו למשדר, יערה זרד.

ובזמן שבאולפנים התווכחו אם הדלפות זה טוב או לא, הצביעות והמוסר הכפול זלגו על המסך. איך אנשים בתקשורת, שעבודתם מבוססת על הדלפות בכל תחום סיקור (וגם שמירה על אי־חשיפת מקורות), יכולים לשבת באולפנים ולדון על הדלפות, לצקצק על צווי איסור פרסום ולייצר אינסוף דיונים סביב הדילמה הכביכול מוסרית - הדלפות כן או לא?