סיקור הרוגי המלחמה, כל הערוצים
שלום, וברוך הבא לחיים שאחרי החיים (או "ברוכה הבאה", כאן - אין הבדל). אנו מצטערים על מותך.
עם התקבלותך למועדון האקסקלוסיבי של הרוגי המלחמה הנוכחית, הנה מדריך קצר שנכתב בדם ושעשוי לעזור לך לעכל את סיום ההתקשרות שלך עם העולם הקיים.
חשוב לזכור: לא כל מוות מקבל את אותה מידת תשומת לב, ולפיכך אין מה להיפגע או להיעלב. התזמון וההקשרים החברתיים, הביטחוניים או הפוליטיים הם שמכריעים את היקף הסיקור שכל אחד מקבל בתקשורת.
לדוגמה, בסוף השבוע האחרון נהרגו 13 לוחמים בדרום לבנון (פלוס שני נרצחים מפגיעת רקטה). אם בסיטואציה מסוימת דבר מותם היה פותח מהדורות - אז במקרה הנוכחי חיל האוויר בדיוק עשה סיבוב תקיפה באיראן, והדיווח על מותם נדחק לאייטם ששודר 62 דקות אחרי פתיחת המהדורה המרכזית.
או למשל, אתמול בשעות הבוקר צה"ל התיר לפרסום את דבר מותם של ארבעה חיילים. בטלוויזיה נתנו לזה בקושי ארבע דקות, כי במקביל דיווחו על חשד לפיגוע דריסה רב־נפגעים, שגם הוא לא קיבל את תשומת הלב הראויה, מכיוון שמייד עברו לשדר לייב מטקס אזכרה ממלכתי להרוגי המלחמה. ככה זה, חייבים להמשיך לזכור את הנופלים הקודמים.
דווקא אחרי מותך, פתאום כולם ירצו בקרבתך. בבית הספר היסודי שבו למדת תלו תמונה ממוסגרת על הקיר, והמחנכת חילקה סרטים שחורים. ראש העיר כתב פוסט נוגה ברשתות והרוויח את הלייקים; משפחתך בכתה בכל הערוצים, וברחוב ידביקו סטיקרים עם תמונתך כדי להנציח. כולם יחפשו משמעויות למותך, כל אחד בדרכו שלו.
הבשורה נחתה על הציבור בצירוף ההקדמה "הותר לפרסום", אך מעתה והלאה לא תתיר/י כלום. מעכשיו כל מי שירצה - ישתמש בך ובשמך לצרכיו. בחדשות יקרינו שניות בודדות מטקס האשכבה המרגש בין ויכוח פאנליסטים סוער לבין פרסומת לאבקת כביסה. אנשים על המסך יקדישו זמן כדי לספר את סיפורך, אחרים יצניעו את מותך, או ירכבו עליו כדי להסביר כיצד הוא משרת אג'נדה מהסוג הנכון. לרגע קט היית "הנופל האחרון", אבל אין כזה באמת "אחרון". במלחמה תמיד יהיו עוד.
מאז 7 באוקטובר אשתקד נהרגו כ-2,000 ישראלים - חיילים, אזרחים, גברים, נשים, ילדים, קשישים, חטופים, בכירים וזוטרים. הם נהרגו בשדה הקרב, בשטחי כינוס, במיטתם בבית, בארוחת ערב, בנסיעה במכונית או ברכבת, בנשק קר או חם, בפיגועים, בקרבות, ברציחות או מפגיעת רסיסים.
כמה בדיוק נהרגו במלחמה? לא הצלחתי לאמת. בשלב מסוים הרי התקשורת הפסיקה לספור. רק בקרב כוחות הביטחון ספרו כבר 904, והמספרים מתנפחים מדי יום. אם בסוף השבוע נהרגו 13, אז אתמול היו "רק" שישה. אולי בגלל זה שידרו "מאסטר שף" כרגיל.
יותר מ-2,000 הרוגים ב-388 ימים, אומר ממוצע של 6-5 ביום. נתון בלתי נתפס. כל אחד ואחת השאירו הורים, אחים, ילדים, נכדים, בני זוג ובנות זוג, חברים ומכרים, שעבורם המוות אינו מספר - הוא בור שחור בנשמה שלא ייאטם לעולם.
ואף שכולנו עלולים למות מחר, ואף שרובנו איבדנו מישהו או מישהי בשנה האחרונה, נדמה שאיכשהו השגרה המדממת ממשיכה לדהור ללא שום חתירה לסיום. נרמלנו את המוות, וזה הדבר הכי נורא שהיינו יכולים לעשות לאותם היקירים שקיפחו את חייהם. כי אם בדיעבד משמעות מותם היתה נרמול לאומי של מוות, ולא קידוש המשך החיים והפסקת ההרג, אז מה עשינו בכך?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו