הווה, עבר, עתיד וטלוויזיה: "דיסקליימר" מפצירה בנו לערער על מה שאנחנו מאמינים

כתב ויתור (Disclaimer) | אפל טי.וי פלוס

עזבו לרגע את ההווה, ובואו נחזור בזמן. נגיד, 20 שנה אחורה. בבת אחת כולם יתלבשו בסטייל מיושן וישוחחו בטלפונים ציבוריים, והתמונה תהיה מגורענת, נוסטלגית ונעימה. בעצם, למה לנו להיתקע עכשיו בעבר? כדאי שנחזור מייד להווה. יש דברים לעשות, וגם ככה אוטוטו הרי שוב נחזור אחורה בזמן. ככה נהוג היום.

וזה לא מעניין אף אחד שהנדנדה הזאת עושה לנו כאב ראש וסחרחורות, כי בעבר - ובטח בהווה - הטרנד הכי משומש בקולנוע ובטלוויזיה הוא קפיצות בלתי תלויות בזמנים. איך הם אוהבים קפיצות בזמן. דור של יוצרים שגדל על טרנטינו שולט כיום במסכים, ומכאן מתבקש שרובם יחשבו שמעבר אינטנסיבי בין זמני התרחשות חייב להיות אלמנט מהותי בכל יצירה שקצת עפה על עצמה.

גם בסדרה החדשה של אפל טי.וי פלוס, "Disclaimer" ("כתב ויתור" - אין מצב שהתרגום הנ"ל יתפוס, והרי בסוף כולם יקראו לה "דיסקליימר"), הדילוגים המתמשכים בין הווה לעבר הם הבסיס שעליו נבנה הסיפור. מדובר במותחן פסיכולוגי שהרכיב הבמאי זוכה האוסקר אלפונסו קוארון, בכיכובם של קייט בלאנשט, קווין קליין וסשה ברון כהן. זה סיפור על נקמה - זאת אומרת, על מקרה שקרה בעבר הרחוק, ועל הנקמה שמוגשת קרה בהווה ושבוודאי תשפיע על עתידן של הדמויות.

עלילת הסדרה מתארת כיצד לידיה של עיתונאית דוקומנטרית מגיע ספר שמתאר אותה לא רק כדמות הראשית, אלא בתור הנבל. הרומן, שעל כריכתו מודגש ש"כל דמיון לאנשים חיים או מתים אינו מקרי", חושף סודות מעברה שהיא דאגה להסתיר במשך יותר מ־20 שנה, ומתגלגל לידיהם של כל הסובבים אותה.

קוארון משתמש במעבר בין תקופות, בין דמויות חיות למתות ובין הווה לעבר כדי לחשוף את הצופים בהדרגתיות לפרטי הסיפור. הוא עושה זאת במניפולטיביות ובאיטיות, וכשצופיו נסחפים לתוך קרוסלה של זמנים - קל לבלבל אותם ולהשתיל במוחם מחשבות מסוימות שיתבררו בהמשך כמוטעות.

"דיסקליימר" מפצירה בנו להסתכל על עצמנו ועל אחרים, ולערער על מה שאנחנו מאמינים שנכון או לא נכון. היא משחקת לצופים שלה במוח באמצעות אותן קפיצות בזמן, ושני פרקי הבכורה, שכבר זמינים לצפייה ב־AppleTV, מעוררים סקרנות רבה לגבי המשך העונה. זאת אומרת, לגבי העתיד. אבל מספיק כבר לקפוץ בזמן.