אופטימיות, תחושת תקווה ומקסימום רגש: "שחר אדום" היא יצירה עוצרת נשימה

משהו מוזר קרה לי בסיומו של כל אחד משלושת הפרקים של סדרת הדרמה "שחר אדום". בתוככי גופי חשתי זרמים מוזרים ורגשות מזן שלא הרגשתי כבר הרבה מאוד זמן. מה זה, לעזאזל, שאלתי את עצמי, ומייד נזכרתי: וואלה, ככה מרגישה אופטימיות. רגש נעים ומעט אופורי שליווה אותי הרבה בצעירותי וכבר שכחתי מקיומו. אופטימיות, מתברר, זו לא מילה גסה.

"פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי", אמר פעם ווינסטון צ'רצ'יל, ונדמה כאילו הקושי להמשיך לחיות באופטימיות, שחווים כיום המדינה ואזרחיה, הוא באמת אחד מהגדולים ביותר.

רוב התכנים בעברית שמשודרים לאחרונה בטלוויזיה נגועים בדיכאון קודר וטובעים בדמעות. אולי זה מה שאפשר לדרמה, שיצרו עודד דוידוף ודניאל פינקלמן, למגנט אותי למסך כמעט לאורך כל שלושת פרקיה שזמינים לצפייה ב־yes (הרביעי, בכיכובה של יעל אבקסיס, ישודר בסוף החודש).

בכל פרק מספרת הסדרה על מעשה גבורה אחר שהתרחש ב־7 באוקטובר. צעיר בדואי שהציל את חייה של רוכבת אופניים יהודייה (נעמי לבוב מגלמת אותה) לאחר שהתחבאו יחדיו תשע שעות תחת עץ בכניסה לבארי; נהג אמבולנס דתי (יובל סמו במשחק אדיר) שלא הסכים להדליק רדיו בשבת, אבל כן נכנס עם האמבולנס שלו לאזור הקרבות בעוטף כדי לחלץ תחת אש כמה שיותר פצועים; ושחזור הישרדותן של שתי צעירות שהסתתרו בתא שירותים כימיים בנובה.

בעזרת שילוב של סרטונים אותנטיים מהאירועים המתוארים, מינימום לוקיישנים, מינימום דיאלוגים, מקסימום רגש והרבה מתח, הופכת "שחר אדום" ליצירה מופלאה ועוצרת נשימה. כל פרק נמשך כחצי שעה ונגמר בצורה זהה: צילום נוגה של הדמויות הטלוויזיוניות שמתחלף לצילום מקביל של האנשים האמיתיים שעליהם התבסס הסיפור. וכל פרק מחדש זה מרגש.

"שחר אדום" מספקת לצופיה סיפורי גבורה שמדגישים ערכי חברות, הקרבה, שליחות וערבות הדדית. כל פרק מסתיים הכי אופטימי שאפשר וכך גם מייצר תחושה נדירה של תקווה שיהיה פה טוב יותר. תקווה לטלוויזיה קצת פחות טרגית, חרדתית ומדכאת כמו זו שמשודרת כאן לאחרונה נון־סטופ.