"אלון, אח שלי גיבור": את הטרגדיה הזאת אף תסריטאי לא היה יכול לחזות

כל דבר בחיים צריך סוף, אולם לא תמיד אפשר לתכנן אותו. למשל, יש סרטים תיעודיים שמתחילים לצלם אותם מבלי לדעת כיצד יסתיימו - האם יקבלו סוף טוב או סוף רע, פתוח או סגור. במקרה שכזה המציאות היא שמכתיבה את הסיפא הקולנועי, ומכאן גם את התובנות שאיתן יישאר הצופה בסיום הצפייה.

כשהבמאי עמרי קורן החל ללוות (עבור סרט הגמר של לימודיו בסם שפיגל) את משפחת שמריז ואת מאבקה הציבורי להחזרת אלון משבי חמאס - איש לא דמיין שזה יהיה סוף הסיפור. אבל כידוע, בחודש דצמבר אלון נהרג בשוגג מירי של לוחמי צה"ל לאחר שברח משוביו, ואת הטרגדיה הזאת אף תסריטאי לא היה יכול לחזות כסוף אפשרי לסרט הדוקו הנ"ל.

וככה, עוד לפני שהיוצר הצליח לחדור לנבכי נפשם של בני המשפחה הלוחמת, כבר הגיעה בשורת האיוב, והבמאי מצא עצמו מתעד הלוויה, שבעה ואבל. זה לא היה אמור להיות הסוף של הסרט. זה סוף עצוב מדי.

סצנות הסיום של הדוקו עקבו אחר אחיו, יונתן שמריז, כשהוא מקעקע עץ על גבו ואז "חוגג" ברית מילה לבנו - במין ניסיון נואש לצייר עבורנו את מעגל החיים ולהמציא happy end למרות הכל.

אי אפשר לחזות לאן תיקח אותנו המציאות, אבל כן ניתן להסתכל עליה מאיזו זווית שמתחשק לנו.

אלון, אח שלי גיבור | yes דוקו, 22:00