אולי זו הסיבה שבשנים האחרונות מעדיפים ליצור מיני-סדרות

משחקי זיכרון:אתמול חזרה לעונת סיום הדרמה האיטלקית המצוינת "החברה הגאונה" (HOT, yes וסלקום). הסדרה עוקבת אחר סיפור חייהן ההיסטורי של שתי חברות טובות, והייתי ממליץ עליה בהתלהבות אלמלא חלפו שנתיים וחצי מאז ששודרה העונה השלישית, ואני כבר לא זוכר מי נגד מי, מה קרה בעלילה, מי הדמויות החשובות, ואיפה עצרנו בפרק האחרון.

הפערים בזיכרון, שנוצרו בעקבות הפסקה של שנתיים בין עונה לעונה, הובילו אותי לנטוש את הצפייה בסדרה, ואני לא ממש זוכר באיזה שלב או עונה זה קרה. כשיוצאות מאות סדרות מדי שנה, למי יש סבלנות לחזור אחורה?

קשה להחזיק באזז - לא משנה כמה הוא חזק - ולשמר אותו מעונה לעונה, בטח כשיש פערים כאלה גדולים ביניהן. חוץ מזה, רוב הסדרותאפילו לא משלבות בתחילת עונה תקציר הגון שיסכם לשכחנים את אירועי הפרקים הקודמים.

זאת בעיה עם השלכות. הנה, בחודש שעבר שבה בצהלה סדרת המד"ב"שר הטבעות: טבעות הכוח"לעונה שנייה באמזון פריים, ונדמה שאפילו מעריצי טולקין המושבעים לא התרגשו. גם הם בוודאי שכחו כבר מה התרחש בעונה הקודמת - ששודרה לפני שנתיים. ולא מדובר בסתם סדרה, אלא בהפקה סופר־מושקעת (היקרה בהיסטוריית הטלוויזיה) שעלתה לאמזון בערך מיליארד דולר. למרות הכסף, העניין הציבורי סביבה פשוט לא קיים.

אולי בשל כך בתעשיית הטלוויזיה מעדיפים בשנים האחרונות לשחרר בעיקר מיני־סדרות, כאלו שסוגרות את הסיפור בתוך עונה ולא זקוקות להמשכים. אבל אז הכסף מתחיל לסנוור, ההצלחה משכרת, ואנשי החליפות משכנעים את היוצרים לחתום על עוד ועוד עונות. אבל עד שהן עולות - העולם המשיך הלאה. לבני אדם יש זיכרון קצר מאוד.