הסדרה ״שבויים״ של דוקי דרור ואיתי לנדסברג נבו, ששודרה אתמול בכאן 11, מספרת לראשונה את סיפור השבויים הישראלים והמאמצים להשבתם כסיפור שלם וקוהרנטי. אם סדרה כזאת יוצאת בעת הזאת, חשבתי לעצמי, סביר להניח שיוצריה רצו להעביר מסר. ואכן, הרבה אמירות מורכבות נמסרות בסדרה. הביקורת אמנם מרומזת, אבל לכל אורכה נזרקים לאוויר מסרים שאת פירושם כל אחד מוזמן להבין בעצמו. מסר מרכזי כזה הוא חוסר היכולת למגר את הטרור והכרה בכך שהדרך היחידה להחזיר חטופים היא עסקת חילופי שבויים. בכך יש קבלה מסוימת של השפה שמכתיבים ארגוני הטרור: שפה של פעימות, של שחרור של סמלים פלשתיניים, של חישובי כדאיות.
עוד בפרק הראשון נאמר בקריינות של צחי הלוי: ״ערפאת מנסה להוביל את ישראל למו״מ שיפסיק את המלחמה, אבל בגין ושרון נחושים במטרתם להוציא את ארגוני הטרור הפלשתיניים מלבנון״. הם חשבו שזה הצליח, אבל זאת לא היתה המציאות, מוסיף אחד מפדויי השבי של אחמד ג׳יבריל.
בפרק החמישי של הסדרה אומר אחד המרואיינים המומחים: ״או שאתה עושה עסקה ומשחרר בכאב לב ובתחושה קשה, או שאתה נוטש״.
גם במקרה של גלעד שליט מועלית ביקורת על כך שלא שמו ״הצעה על השולחן״ באופן מיידי. כמו כן קובעת הסדרה בנחרצות שעסקת שליט נעשתה רק כדי להסיח את הדעת מהמחאה של 2011.
הסדרה מראה כיצד לאורך השנים תמיד היה לחץ של משפחות, והפגנות מימין ומשמאל. מצד אחד נאמר במפורש שהפגנות ולחץ פנימי מעלים את המחיר בעסקאות החטופים (אפילו מפיו של אולמרט) ומצד שני, הוא מוצג כהכרחי. כבר בפרק הראשון נתניהו מוצג כמי שמסמן את משפחות החטופים כבעיה ואף נרמז שאין לו את הרגישות המוסרית הנחוצה לעשות עסקה. בניגוד למשל לשרון, שעבורו, ״הערך המוסרי שלא נוטשים ישראלים בידי האויב גבוה מכל דבר אחר, גם מלחימה בטרור״. על פי הסדרה, הכל לכאורה אותו דבר, מלבד המחיר המאמיר של האסירים המשוחררים בעסקאות. אך ב־7 באוקטובר היתה עליית מדרגה. לא חיילים נחטפו, אלא אזרחים, ובכמויות בלתי נתפסות. היום מדובר על אלפי טרוריסטים שרצחו, אנסו והתעללו באלפי אזרחים. מה זה אומר מבחינת עסקאות החטופים? איך זה משתלב בתוך הנרטיב? הסדרה עומדת בפורמט האחיד של סדרות דוקו בנושאים דומים: אותם מרואיינים (לשעברים, יוצאי אשכנז), אותה דרך שבה מספרים את הסיפור. וכמו תמיד - מופיע אהוד ברק, שמרואיין כאילו היה מומחה תמים, ניטרלי, שרק מדווח על ההיסטוריה.
בתוך הדברים ניכרת גם ההתלהבות ממפגשים עם ערבים, הכוללים תמיד סיפור של היקסמות. זה תוצר ישיר של גזענות שלא מאפשרת לראות את המציאות כפי שהיא. כך נשזר בסדרה גם סיפור אישי אשכנזי־ערבי בין אהרון ברנע ובת זוגו ובין סלאח תעמרי ודינה בת זוגו, שהיתה אשתו הראשונה של המלך חוסיין. ״היא היתה בדואית במקור, ישבה על הרצפה״, אומר ברנע בפרק השלישי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2024/05/15/06/whatsapp-israelhayom-m-150-.gif)