אפילו יואן מקגרגור הלוהט לא מצליח להרים את הסדרה הזו

בסרטיםלילדים, כשיש איזו דמות שמעוניינת להתחזות לאחיה התאום והמרושע, אז מה שעושים בדרך כלל זה להדביק שפם. כי בשפם יש אלמנט של חשאיות, של מסתורין, של קסם ושל ביזאריות. שפם זה סמל סטטוס תקופתי, אבל גם יותר מכך. זוכרים איך בתחילת המלחמה כל הלוחמים שירדו לעזה מייד גידלו שפם? המלחמה עוד לא נגמרה, אבל השפמים נעלמו מזמן. כי כמה אפשר להמשיך עם טרנד מכוער וקריפי שכזה?

שפם זה מוזר. יש בו סטייל מיושן, חריגה מהנורמה ואולי גם סמכותיות כלשהי. לסטלין ולהיטלר היו שפמים. גם לוולטר ווייט ב"שובר שורות". טום סלק הפך לסמל סקס ב"מגנום, בלש פרטי" ואחר כך ב"חברים"רק הודות לשפמו המפואר. ליאצק של בראבא היה שפם מהאגדות. גם לחביתוש ולדודלי, ולנד פלנדרס ולמפקד המשטרה של הסימפסונס. שפם הוא סמל סטטוס, ובטלוויזיה משתמשים בו לא רק כאמצעי זיהוי חזותי אלא בעיקר כמאפיין אישיותי.

אתמול עלתה ב־HOT וב־yes הסדרה "ג'נטלמן במוסקבה" - עיבוד בן שמונה פרקים לרומן של אמור טאוולס על אריסטוקרט רוסי, שלאחר מהפכת 1917 נידון על ידי הבולשביקים למעצר בית לכל החיים בעליית גג של מלון יוקרתי במוסקבה. את הגיבור הראשי מגלם יואן מקגרגור ("טריינספוטינג"), והוא מתחיל את הסדרה מעוטר בשפם עצום ומתגלגל שמעוצב בקפידה. ולמרות שהשפם נחתך מעט במהלך הפרק הראשון, הוא עודנו גרנדיוזי ומלא משמעויות ובונה כמעט לבדו את האופי של הדמות הראשית.

קשה להוריד את העיניים מהפרצוף של מקגרגור. זו לא רק הכריזמה שלו, אלא בעיקר השפם. סביר להניח שלא הייתי אמור לכתוב כלום על "ג'נטלמן במוסקבה" כי היא לא סדרה מעניינת או מוצלחת בצורה חריגה. סדרה על מערכות יחסים, תעוזה, פשיזם והיסטוריה. אבל יש לה שפם, וזה ההבדל הגדול.

"ג'נטלמן במוסקבה" | yes VOD ו־HOT VOD