סיקור האסון במג'דל שמס מוכיח: אנחנו חיים את אותו היום כבר כמעט שנה

שידורי אתמול בטלוויזיה | כל הערוצים

קמתי בבוקר בתחושה מוזרה. אתמול, היום והשבוע שעבר הרגישו לי דומים. מייד עשיתי את הדברים הרגילים שעושים בבוקר. צחצחתי שיניים, שתיתי קפה וקראתי ברשתות החברתיות את אותן דעות שהתווכחו עליהן אתמול ושלשום.

כשהדלקתי טלוויזיה, הבנתי - אנחנו חיים בתוך לופ. בערוצים שידרו באבל עוד טבח בישראלים. "זו חציית קו אדום, על זה חייבת להיות תגובה. השאלה - איזו תגובה", הבהיר הפרשן הצבאי. "האם בשלה העת לצאת למלחמה כוללת?", שאלה יונית לוי, וניר דבורי עדכן אותה שצה"ל התכנס לגבש תרחישים ולאשר תוכניות פעולה. שוב מאשרים תוכניות, הידד.

מייד כונס הקבינט, וחבריו הדליפו והשרים תקפו, ועוד פעם הם התכנסו לאישור תוכניות. על המסך קפצו התרעות צבע אדום בצפון. נפל בשטח פתוח. בינתיים, ינון מגל סיפר לצופי "הפטריוטים" שהיום "כתשנו את האויב", ואצל אילה חסון ישב פאנליסט ואמר את שאסור להגיד: "אני לא אומר (פצצת) אטום, אלא שצריך לפעול בשיטת המלחמה 'נגסאקי'".

"להפציץ את ביירות", זעקו פוליטיקאים, בשעה שבערוצים סיקרו הלוויות, דיווחו מהפגנות וסיימו עם אמא בוכייה של חטוף. בערב ביטלו את הפרק של "המירוץ למיליון", ומישהו כתב בפייסבוק "לא ייאמן שהעזו לשדר 'האח הגדול' ביום שכזה".

בזמן שגלנט הבטיח אש ומופתים בסרטון שפרסם, ונתניהו הכריז שהפעם "לא נעבור על כך בשתיקה", חשבתי שזה כמו בסרט "לקום אתמול בבוקר". הייתכן שאני חי את אותו היום כבר כמעט שנה?

נכנסתי לגוגל, רק כדי לבדוק אם אולי יש מצב שחייתי את היום הזה קודם לכן או שהמציאות פשוט חוזרת על עצמה בלי שום היגיון. הרי רק לפני שבוע אמר רה"מ בקונגרס: "ישראל תעשה כל מה שהיא צריכה כדי להשיב את הביטחון לגבול הצפוני"; וב־4 ביולי הצהיר: "במערכה מול לבנון קבענו עיקרון - מי שתוקף אותנו דמו בראשו... אנו נחושים להחזיר את הביטחון לצפון". ב־5 ביוני הבטיח: "מי שחושב שהוא יפגע בנו ונשב בחיבוק ידיים, טועה טעות גדולה. אנחנו ערוכים לפעולה מאוד עצימה בצפון".

ערוכים זה טוב, מכיוון שב־23 במאי הוא התגאה: "יש לנו תוכניות מפורטות, חשובות, אפילו מפתיעות, אבל אינני משתף את האויב בתוכניות שנועדו להחזיר את הביטחון לצפון ולהחזיר את התושבים בבטחה לבתיהם". רגע, כמה תוכנית פעולה יש לנו בכלל?

"אם חיזבאללה יבחר לפתוח במלחמה, הוא במו ידיו יהפוך את ביירות ודרום לבנון לעזה ולחאן יונס", איים רה"מ ב־7 בדצמבר, אחרי שהזהיר את נסראללה ב־3 בנובמבר כי טעות תעלה לו במחיר "שהם לא מדמיינים". כנאמר עוד ב־22 באוקטובר, "אם חיזבאללה יחליט להיכנס למלחמה, הוא יתגעגע למלחמת לבנון השנייה. נכה בו בעוצמה שהוא לא יכול אפילו לדמיין. אנחנו ערוכים לכל תרחיש". יופי, ערוכים לכל תרחיש, מזל שהיינו מוכנים כבר באוקטובר.

תגידו, זה כורח של הלחימה הרב־זירתית. אבל עוד בספטמבר 2023 המליץ נתניהו לנסראללה "לחשוב על זה לא פעמיים, אלא עשרים. אם יתעמת איתנו, הוא יקבל מכה הרסנית שאי אפשר אפילו לדמיין". וחודשיים לפני כן היה "אנחנו לא מתרגשים מאיומי בונקר, לא כדאי לו להעמיד אותנו למבחן". ביולי 2020 "חיזבאללה משחק באש, כל התקפה נגדנו תיענה בעוצמה רבה", ושנה קודם: "אם הוא יעז לעשות שטות ולתקוף את ישראל - ננחית עליו ועל לבנון מכה צבאית מוחצת". כשנתקלתי בציטוטים דומים מ־2018, התעייפתי והלכתי לישון.

כנראה גם מחר בבוקר אקום לאותו יום ממש.