עונת הריאליטי שמתחילה תמיד עם החום הכבד והמח המיובש מתנהלת לה בעצלתיים. בשעות הערב, עת טרטורי המזגנים נשמעים במגדלים הנראים אותו דבר בכל שכונה בישראל, מתכנסים להם בני עמנו המותשים פיזית ונפשית, ובוחרים את האסקפיזם שלהם: ריקודים, טיולים או אח גדול. בחלק מהמחוזות המשועממים במיוחד, בוחרים בכל השלושה גם יחד.
ילדיי הצעירים למדי אוהבים את "רוקדים עם כוכבים" ו"המירוץ למיליון". כשהוריהם מצטרפים אליהם לצפייה, המבטים בין המבוגרים בחדר מאשרים את העובדה שאלו הן תוכניות לכל המשפחה. אין בהן גסויות, יהודה לוי באמת חתיך הורס, הן תוכן ידידותי לסביבה, שוב דבר לא פוגעני וכמובן, יהודה לוי, איזה גבר. אמאל'ה ואבאל'ה.
ככל שחולפות הדקות, קשה שלא להבחין במודל היופי המשותף לנשות ישראל המופיעות בתוכניות הללו. על אף היותן נשים צעירות, נאות וחלקן גם אינטליגנטיות עד מאוד, קשה שלא להיבהל ממה שהן בחרו לעשות לפנים שלהן: שפתיים כמו של קרוקודיל או דג אמנון, סנטר מחודד כאילו מדובר בפסל של רודן, פנים מתוחות כאילו הן נתקלו כרגע במנוע קלוקל של מטוס בואינג ופרצוף שהקשר בינו לבין הפרצוף שהן נולדו איתו, לא קיים או קיים בקושי.
אין פה עניין של מעמדות סוציו-אקונומי. בקרב הנשים הצעירות (והמבוגרות) בישראל, מתפתח מודל יופי אחיד בו כל אחת מנפחת את שפתיה לפי יכולתה ולפי הקיבולת שלה. אצל חלקן זה נראה יוקרתי, אצל חלקן כאילו מילאו אוויר בתחנת דלק.
קחו לדוגמא את משתתפות "המירוץ למיליון" לי ואן אברהמי. נשים צעירות, אינטילגנטיות, מצחיקות, עצמאיות ולא פראייריות בכלל. אני מניח שהן נולדו עם פרצוף נאה לכל הדעות, אבל אני לא יכול לדעת. בכל פעם שהמצלמה סוגרת עליהן בקלוז-אפ אתה שואל את עצמך מה לכל הרוחות מתרחש שם. למה על אף הגוף והפנים שאלוהים חנן אותן בהם, הן בחרו לבצע בהם מעשי מייקל ג'קסון בפרצופו.
מי לכל הרוחות קבע שזהו, זה מה שמתרחש עכשיו אם את אישה בגילאי העשרים. מה הן תעשנה בגיל 40 חלילה, או שלא נדבר על כשהן יהיו זקנות ממש ממש, נניח גיל 50 שנראה להן רחוק עכשיו מרחק תושבי קרית שמונה מחזרה לביתם.
או לדוגמא, משתתפת ב"אח הגדול" בשם פרידה עוזיאל, רק בת 25, וכבר נראה שעברה מספר פעמים מתחת למזרק. ועוד לא דיברנו על השופטים המופלאים ב"רוקדים". בכל פעם שדוד דביר או אנה אהרונוב מדברים, אני נושא תפילה בליבי שהמצח שלהם לא ינשור לרחבת הריקודים.
מנתיבות ועד רמת אביב ג', מסעודה כהן משדרות, משה רבינוביץ ביבניאל, כולם וכולן נכנסים מתחת למזרק. אתמול צפיתי בנטלי דדון בערוץ 14, והשפתיים שלה הפילו לי את השלטים מהשולחן.
אני מסתכל על הבת הצעירה שלי ויודע שהכל עניין של חינוך, ואם אתן לה כלים נכונים, היא לא תכניס לעצמה כדור פורח לשפתיים. אבל אני עובד על עצמי. הכוח של הטלוויזיה, של התרבות של כל מה שמתרחש סביבה ברשתות החברתיות לא באמת מותיר לי סיכוי. נקווה שלפחות עד שהיא תגדל, כמו הרבה טרנדים, גם זה יעלם מחיינו ויתחלף מי יודע, בסתם יופי טבעי.
למה אתם צוחקים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו