"יום שידורים מיוחד": הטלוויזיה שלנו בעיקר משתמשת בחטופים לצרכים מסחריים

"אמרתם שאחרי הגשמים יהיה יותר טוב, יהיה יותר נעים, אמרתם שאחרי החגים נחזור לשגרה, נחזור כמו גדולים.

"עברנו את הגשמים ואת סוכות, והכל אותו דבר ואני אותו אידיוט. שיקרתם כי עכשיו אחרי סוכות, ואם אתם צדקתם למה בא לי לבכות? העולם הזה מסריח מניו יורק ועד רפיח"

(י. מנדלסון, שייגעצ; 2001)

בימי שגרה, בני אדם אוהבים לציין תאריכים. יום השנה, עשור לזכרו, או עוד חודש בשבי חמאס. 7 בכל חודש הפך מאז שמחת תורה לתאריך שבו מאפסים את הספירה, תאריך שמסמל חודש נוסף. וככה, מדי 7 בחודש אורזים ערוצי הטלוויזיה את שידורי השגרה בעטיפה חגיגית ודהויה של סיכום וזיכרון. אתמול ציינו תשעה חודשי מלחמה, ובטלוויזיה סיפקו (כרגיל) עוד יום שידורים "מיוחד"; זאת אומרת, שלחו את קושמרו לשדר מהשטח, שלפו חומרי ארכיון מהטבח ועשו את אותם הדברים שהם עושים כבר תשעה חודשים, אבל בצורה מיוחדת.

שגרה בתקופת מלחמה זה רע. כשברקע דיווחים על התנעה של המו"מ לעסקת חטופים, סוגיית השבתם הביתה שלטה על שידורי אתמול הכאילו־מיוחדים, ואף הורגשה באולפנים נוכחות גדולה מהרגיל של ראיונות עם משפחות החטופים וחטופים ששוחררו.

כדי לשמר את החטופים בתודעה הלאומית המציאו את "יום השיבוש", שנועד לייצר פקקים ועימותים מהסוג שמדווחים עליהם בחדשות. הפגנות, צעקות, שיבוש המשק והפרעה לתנועה - אלה מהלכי מחאה שטובים רק כדי לייצר עליהם אייטמים בטלוויזיה, אך אין להם הרבה השפעה מעבר. ככה קיבלנו את לי אברמוביץ' (12) שרה את ההמנון בשידור חי מאיזה צומת חסום ואת שרון גל (14) קובע בהחלטיות: "שיבוש בלאבוש - עוד כישלון של הקומץ".

ועדיין, בתכלס, הדרך הכי טובה לשמר בתודעה את הפקרת החטופים היא באמצעות הטלוויזיה. כל סיכה צהובה או דסקית שצצה לרגע על המסך, כל ראיון וכל שיח עקר באולפנים, משמרים לעוד רגע את מעמדם בתודעה הציבורית. אבל זה בעצם הדבר היחיד שהטלוויזיה עושה. היא מדברת ומדברת, אך לא משפיעה יותר מכך. היא אינה מלבה את הזעם, לא יוזמת מחאות, לא מעודדת את צופיה לצאת לרחובות, לא כופה החלטות על נבחרי ציבור, וגם לא מבטלת את שידורי השגרה כדי להבהיר עד כמה אנו נמצאים כרגע בנקודת זמן גורלית של קבלת החלטות.

לאור זאת, אפשר לומר שהטלוויזיה שלנו בעיקר משתמשת בחטופים לצרכים מסחריים, וזהו. קצת כמו נתניהו וממשלתו, גם ערוצי הטלוויזיה היו מאוד רוצים לעשות יותר, אבל תמיד יעדיפו אינטרסים פרטיים (כלכליים־מסחריים, במקרה של הטלוויזיה) על פני כל דבר אחר.

רגע לפני שהתחיל אמש "האח הגדול" הודיע המנחה גיא זו־ארץ במבט רציני: "גם לנו חשוב לציין כי זה היום ה־275, בדיוק תשעה חודשים למלחמה, ובעזה ישנם עדיין 120 חטופים שכולנו כאן מתפללים ומקווים שיחזרו הביתה כמה שיותר מהר". לירון ויצמן הוסיפה: "אמן! ועכשיו, אנחנו יכולים להגיד לכם: ערב טוב מבית 'האח הגדול'". מוזיקה חזקה, מחיאות כפיים וצעקה רועמת של זו־ארץ: "לפנינו משדר הדחה, והקהל כבר בטירוף מוחלט". וזה היה יותר טירוף מכל מה שהראו קודם בחדשות.

תשעה חודשים למלחמה הארורה. יום השידורים המיוחד הסתיים כמו כל יום רגיל, עם פרקים של "האח" ו"המירוץ למיליון", מבלי שהיתה אפילו חצי פסיעה קדימה במימוש המטרה הלאומית - להחזיר את כולם הביתה.