"זעקות ואז שתיקה": התיקון של שריל סנדברג והניצחון של עמית סוסנה

כיום, כדי לנצח בדעת הקהל העולמית צריך לשלוט בפייסבוק. זה לא סוד שפייסבוק שולטת בדרך שבה כולנו מתקשרים זה עם זה; האלגוריתם שלה קובע סדר יום, מנפח שקרים ומניפולציות, ומקפיד שהשיח הציבורי יהיה רועש וסנסציוני. כמה מהמעשים הכי נוראים של 7 באוקטובר שודרו לייב בפייסבוק, כשמחבלי חמאס השתמשו ברשת החברתית ובאלגוריתם שלה כדי להפיץ טרור פסיכולוגי, סרטוני רציחות, תעמולה ושקרים. וזאת בעיה - כי אי אפשר לנצח את פייסבוק, שבכיריה הואשמו לא אחת כי אינם עושים מספיק כדי לחסום פייק ניוז, הסתה או תכנים אנטישמיים, ולכן גם אין מה לסמוך עליה שתשכנע סטודנטים אמריקנים להשליך את דגל פלשתין ולהצטרף לצבא האריות של הצל.

ואם בענייני שכנועים עסקינן, אז הדוקו "זעקות ואז שתיקה", שביימה ענת סטלינסקי ("סובייצקה") לחברת ההפקות "קסטינה" ועוסק באלימות המינית של מחבלי חמאס, הוא סרט שמדבר בשפת הפייסבוק - אף שתמצאו אותו לצפייה דווקא אצל המתחרים מיוטיוב. מאז פרסומו בסופ"ש, הוא הביא אחלה של טראפיק (כחצי מיליון בשלושה ימים) מכיוון שהוא חושפני, רועש, סנסציוני ומקומם. כבר מדקותיו הראשונות ברור כי הוא מכוון לקהל בינלאומי, ומשתדל לספק כמה שיותר עדי שמיעה וראייה כדי להפריך ספקות לגבי מהימנות הטענות ואולי גם להפוך לוויראלי באוניברסיטאות אמריקניות. עם זאת, הוא בעיקר ישכנע את המשוכנעים.

לחזור עם הניצולות לנובה

ואם יש מישהי שיודעת מה נחוץ כדי להיות ויראלי ומכירה את האלגוריתם הפייסבוקי ממש מקרוב, זאת שריל סנדברג - לשעבר סמנכ"לית התפעול של פייסבוק, שהיתה במשך שנים מספר 2 של מארק צוקרברג. למעשה, ב"זעקות ואז שתיקה" משמשת סנדברג פלטפורמה כדי לספר דרך עיניה הזרות את הטרגדיה הישראלית. היא הסתובבה ארבעה ימים בישראל, חזרה עם ניצולות לשטח מסיבת נובה, שחזרה עם אגם גולדשטיין־אלמוג את חטיפתה ואת רציחת אביה ואחותה (והטרדות שחוותה בשבי), פגשה גורמים כאלה ואחרים - והרכיבה לצופים תמונה רחבה על מגוון הפשעים המחרידים שביצעו המחבלים.

יש שיגידו כי "זעקות" הוא התיקון של סנדברג על חלקה בהשפעה שהיתה לפייסבוק על התחזקות האנטישמיות והטרור. "זאת העבודה הכי חשובה של חיי", הצהירה בסיום הסרט, לאחר שניכר כי השיחות המצולמות שניהלה צרבו לה את הנפש.

ובאמת, הסרט קשה מאוד־מאוד לצפייה - העדויות בו מרסקות, מהאיומות שהושמעו עד היום ובפירוט מבחיל: מתנדבי זק"א מציגים תמונות של נשים עירומות שחוטות, ניצולים משחזרים צרחות של נאנסות, וחטופות מספרות בגוף ראשון על פגיעות מיניות שחוו וראו.

למרות הנוכחות של סנדברג, מהנשים המשפיעות בעולם, מי שיוצאת הכי מלכה מהדוקו היא עמית סוסנה. עדותה המטלטלת, שמוגשת באנגלית זורמת, מהווה את שיא הסרט - איך נאבקה בחוטפיה, כיצד שרדה תקיפות באיומי רובה, וכל משפט שלה מסחרר את המחשבות.

סוסנה לא רק גיבורה בכך שהתנדבה לדבר בשם כולן, אלא מוכיחה שוב לעולם עד כמה היא אמיצה וחזקה ומעוררת השראה. תארו לכם איפה היינו כיום אילו הממשלה שלנו היתה אמיצה כמו סוסנה. אבל במקום לקבל החלטות אמיצות (להכריע את המלחמה ו/או להחזיר את כל החטופים) - כל מה שמעניין את המנהיגים שלנו זה לצעוק סיסמאות שיהפכו ויראליות בפייסבוק.

"זעקות ואז שתיקה" מדכאת כי היא מזכירה לנו את ממדי השואה הלאומית שחווינו לפני כשבעה חודשים, ואיך לא התקדמנו לשום מקום מאז. אנחנו עדיין עסוקים בלשכנע את העולם שאנחנו הצד הצודק במלחמה הלא נגמרת הזאת.