שמחה היא עניין יחסי. לפני 30 שנה, למחרת הטבח במערת המכפלה, סערה המדינה כשחנן פורת ז"ל הכריז בצהלה "פורים שמח" בראיון לרינה מצליח.
איך העז הח"כ להרבות בשמחה כשנרצחו 29 מתפללים מוסלמים, חשבו אז. היום איש לא יתרגש מאמירה שכזו (שעליה אולץ פורת להתנצל), אולם הדילמה סביב הלגיטימציה לשמוח בפורים גם כשהמצב מסריח - עדיין מפצלת את היהודים.
ויתרו על הצימצום
פורים השנה היה רגוע יחסית. בטלוויזיה שידרו יותר דיונים בשאלה אם ראוי לחגוג מאשר אייטמים חגיגיים, וכשרפי רשף התעניין אם דפנה ליאל התחפשה, השיבה לו הכתבת: "יש רצון לא לתת להם לשבור אותנו מנטלית, מצד שני אי אפשר שלא להיות סולידרי; לכן הייתי קרועה, ובסוף עשיתי משהו מצומצם בחיק המשפחה".
בערוץ 14 דווקא ויתרו על הצמצום והשתדלו להיות הכי שמחים שאפשר. חלק ממגישי התוכניות שידרו מחופשים, והאיזון בין רוח שטות לבין דיווחי חדשות התערער.
היו מתיחות וצחוקים, ינון מגל לבש בגדי שייח', בועז גולן שם ראסטות וכובע שריף, פרשנים חבשו כובעי ליצן, שי גולדן התחפש ללארי בירד וטל מאיר היתה שלגייה.
כי השנה זה חג שמח רק למי ששמח. 134 חטופים מוחזקים בעזה, חבלי ארץ ננטשו, חיילים נלחמים בכל הגזרות, אינספור אנשים בשיקום ובפוסט־טראומה, ואין שגרה באופק. אבל ב־14 - ערוץ חדשות בתחפושת - יושבים באולפן קאובוי, שלגייה ואביר הלילה וחוגגים עדלאידע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו