תוכנית החדשות שמצאה דרך לספר על מה "שאסור"

אפשר לקבוע מידת רעב דרך הטקטוק?: לפני כמה ימים ראיתי בחדשות את אוהד חמו מנסה להעריך בזהירות אם יש אמת בשמועה על רעב חריג ברצועת עזה, או שמדובר בתעמולה של האויב. הכתב לענייני ערבים של 12 נעזר בסרטוני טיקטוק, בגרסאות של צה"ל ובחלוקה לאזורי מחיה רק כדי להימנע בסוף מקביעה מוחלטת. דברים שרואים מכאן - לא רואים משם, ובלתי אפשרי להבין מה באמת קורה בעזה מבלי להיות שם.

ברשתות הזרות בהחלט נמצאים על אדמת עזה החרוכה, ומתעסקים נונסטופ במשבר ההומניטרי המחריף. המדיניות האסטרטגית המחושבת שדחפה לעורר כאוס ומחסור ברחובות עזה, כזה שיגרום למרד אזרחי, התהפכה על ישראל וכעת משתמש חמאס ברעב כדי להפעיל לחץ בינלאומי להפסקת המלחמה.

לאורך חודשים הקפידו הערוצים הישראליים על קו לאומני מוצהר, ששידר את המלחמה מזווית אחת ומצומצמת. כפועל יוצא מכך כל דיווח מעזה שלא התאים לנרטיב, כל ניסיון להראות את הצד האחר נבלם בטענה כי "אסור לנו לשדר את התעמולה של האויב". אז איך בכל זאת מדווחים על רעב מעבר לגבול, מבלי לחטוף בראש?

כדי להתגבר על הצקצקנים, מצאו אמש במהדורה של 12 איך לעקוף את "האיסור הלא כתוב" ולהציף את סוגיית הרעב ברצועה - באמצעות מבט מבחוץ. ערד ניר חיבר לכתבה ארוכה את שפע הדיווחים מהתקשורת העולמית שהסירו את הספק. עזה בתת־תזונה, ואם נמשיך להתעלם - נשרת את אינטרס חמאס. "אלה תמונות שרואים בעולם 24 שעות ביממה", הזכירה יונית במבט קודר, ועברה למנה העיקרית - ראיון עם השר יואב קיש על פוליטיזציה בטקס פרס ישראל.