הסיקור הטלוויזיוני ליום ה-100 של המלחמה הרגיש כמו צפייה בלקט

100 ימי מלחמה, 100 ימים בשבי חמאס, 100 ימים של הותר לפרסום, 100 ימי גיבורים ומחדלים, 100 ימים שבהם הטלוויזיה משדרת בלופ מתמשך את אותם האירועים שוב ושוב. והטרגדיות עדיין מוחצות ת'לב, גם בפעם המאה שמתארים אותו הסיפור.

כנראה חוששים שהרגש מזמן התקהה ושהזיכרון התעמעם, אז לציון היום המאה לקטסטרופה זכינו אתמול (ראשון) למעטפת שידורים שיצרה הרגשה של לקט. כולם החזירו אולפנים לשטח, סיכמו את התקופה, דיברו עם הצלם שצילם, העיתונאי שדיווח והשוטר שהציל, בדקו מה שלום החייל שנלחם, הפצוע שהשתקם והרופאה שטיפלה. 100 ימים אימהות בוכות בשידור. 100 ימים ועדיין טוחנים.

100 ימים שאף עיתונאי עצמאי (כזה שלא כפוף לצה"ל או לחמאס) לא דיווח מה המצב האמיתי ברחובות עזה. 100 ימים שאין כיוון להחזרת החטופים. 100 ימים, ועדיין ישראלים מתעוררים מדי בוקר בחוסר ידיעה אם ילדיהם חיים או מתים. 100 ימים של ישיבות קבינט ופופקורן, 100 ימים מחפשים תמונת ניצחון.

כבר 101 ימים, ואין סוף באופק.

סיקור היום ה-100 של המלחמה, כל הערוצים