מדינת ישראל היא אולי אימפריית טראנס - אבל היא קודם כל מדינה במלחמה

רבות נכתב ונחקר על קהילת הטראנס ושורשיה בחברה הישראלית. אפשר לדבר עליה במושגים של אהבה, חופש, האפשרות להיות מי שאני מבלי שישפטו אותי, וכל מה שנכתב ושעוד ייכתב על תת־התרבות הזאת. אפשר גם ללכת צעד אחד אחורה ולהיזכר בחיבה של הישראלים להודו ולדרום אמריקה אחרי הצבא, ובמפגש הבתולי עם הטראנס - שקודם כל ולפני הכל התחיל במלחמות, תוצאה של הלחץ הבלתי פוסק שכרוך בחיים כאן.

אולי הטראנס בישראל הוא קהילה של אהבה, אבל שורשיו, כמו כל דבר בחיים כאן, הם במלחמה, כאמור. בסוף כל טראק שאתם רוקדים בעברית יושב מחבל ערבי עם רובה, שהכניס אתכם לטראומה שממנה ניסיתם להיחלץ. והנה - בשנים האחרונות נדמה היה שבאמת אפשר ללכת למסיבות מבלי לחשוב על החיים הלחוצים כאן. להיות ככל העמים. אז דרך מסיבות הטבע גילינו שטבע יש, מסיבות גם יש, אבל החגיגות במדינה הזאת הן קצרות למדי.

הדוקו המטלטל של כאן לא נועד לעיניים הישראליות, כמובן. מה יש לספר שלא סופר? אנשי המסיבה המתראיינים בכתבה ראו את עצמם כחלק מקהילה מדומיינת ללא גבולות פיזיים, שבה כולם שווים. הם האנשים הכי יפים שראיתם על המסך שלכם בשנים האחרונות, וזו גם הסיבה לכך שהתמונות של הנרצחים והנרצחות מהמסיבה, וגם של הנעדרים, מושכות כל כך הרבה תשומת לב ועיניים: כולם שם באמת יפים ויפות, בשיא פריחתם.

חלקם, כך נראה, עדיין מאמינים שהם חלק מקהילת הטראנס הגלובלית, אף שהקהילה המדומיינת שלהם התנפצה ב־7 באוקטובר. לפני שהם אנשי העולם הגדול - הם קודם כל יהודים בעולם אנטישמי. מדינת ישראל היא אולי אימפריית טראנס - אבל היא קודם כל מדינה במלחמה. אנחנו לא כמו כולם. המדינה הזאת היא לא ארץ לאהבה חופשית ולמוזיקה, אבל עם החומרים הנכונים - כנראה אפשר לדמיין הכל.

האם העולם ישתכנע שמבצעי הפשע הזה נגד האנושות הם הנאצים החדשים עלי אדמות? האם כשצופים בעדויות האלו, של אנשים שלא עשו רע לאף אחד ורק התחילו את חייהם רגע אחרי הטיול הגדול (בישראל, כאמור, חייבים טיול גדול), מישהו שם בעולם יבין את גודל העניין, את מה שהתרחש כאן? שעד שהיה כאן דור שיחסית לא נדפק ממלחמות גדולות, שהאמין שאפשר לחיות כאן ולעשות אהבה ולרקוד ולהיות כמו כולם ברחבי העולם בגיל 23 - גם הוא בסופו של דבר שילם מחיר, ולא במלחמה, אלא דווקא במסיבה? אל תבנו על זה, אבל הלוואי שאני טועה.

יום אחד כנראה נחזור לרקוד כאן, אבל מי יודע מתי. הסרט האמיתי של הצעירים והצעירות ששרדו את "נובה" הוא זה שמתרחש בימים אלו במאות בתים בישראל, שצריכים להתמודד עם ניצולי הטראומה הכי גדולה שידעה המדינה. מדינה שלא נותנים בה לרקוד, מדינה שיש בה את הצעירים והצעירות הכי מופלאים בעולם, שגם הם שילמו את המחיר הכי כבד כדי לחיות כאן. מחיר הדמים.