מזל שיש סרטים כאלו שמראים איך המדינה באמת מתייחסת לערים מסוימות

הסרט "הבית בקריית שמונה" נפתח בשיעור פסיכודרמה מטלטל. בכיתה מלאה ילדים בשחור-לבן, הם מתרגלים כניסת מחבלים לבית, מצחקקים ומנתחים את האירוע לאחר מכן. במעבר פסיכי ודרמטי משם, הבמאית ליסה פרץ מתראיינת כילדת העיר ומספרת ברהיטות כואבת על הרצון של ילדה לעזוב לתל אביב ולחיות חיים נורמליים.

פרץ חוזרת אל אותו הבוקר באפריל 74' בעיר שבה גדלה. מחבלי באשיר ג'ומייל חדרו לבניין ברחוב יהודה הלוי 15 בקריית שמונה, עברו קומה-קומה ורצחו 16 דיירים. הניצולים ובני משפחות הנרצחים חוזרים עימה אל האירוע ומתארים את הזוועות, וחומרי ארכיון שלא הוצגו מעולם מספרים על הבניין המקולל שאסור היה להיכנס אליו מאז. אבל פרץ נכנסה, פעם אחר פעם.

הטבח בקריית שמונה מספר על אירוע בלתי נשכח בעיירה שנשכחת בקלות. רק פיגועים, קטיושות או אליפות מקרית של הקבוצה המקומית מזכירים את החשיבות שלה על המפה. העיר מזדקנת, מחוסרת מקומות עבודה, וחברי כנסת מגיעים רק לקראת הבחירות, מפזרים הבטחות ונעלמים.

ניצולים, בני משפחה, יגאל גואטה, וראש העירייה לשעבר, פרוספר אזרן, מספרים על הזנחה מצד כל ממשלות ישראל. "המדינה מתייחסת לקריית שמונה כמו לתאונת דרכים אחרי ההתנגשות של הרכב כשכולם שואלים 'מה קרה?', עולים על האוטו ונוסעים משם", אומר אזרן בכאב. לתושבת העיר שהלינה על סגירת חדר המיון בעיר, אמר נתניהו "את משעממת אותנו, את פשוט לא מעניינת" - תגובה שתיארה במשפט אחד את סיפור היחס אל העיר 50 שנה מאז הטבח.

הבית בקריית שמונה, HOT 8