התקשורת דוחפת את משה רדמן לפוליטיקה - עושה רושם שזה נעים לו

מאז יצאה הכנסת לפגרת הקיץ, בצל סערת ביטול עילת הסבירות וההפגנות הנלוות, מתנהל דיון תיאורטי באולפנים שנועד לצבוע את המחאה בצבעים פוליטיים, ובכך לכרסם בלגיטימיות שלה.

פרשנים מטעם הציפו שלל ספקולציות ותפרו חליפות. עמית סגל הציג ב"פגוש את העיתונות" סקר שנתן 10 מנדטים למפלגה בראשות שקמה ברסלר ומשה רדמן. אח"כ עשו בערוץ 14 סקר שבדק מי צריך להנהיג את המפלגה (אהוד ברק, דן חלוץ, אילן שילוח או ברסלר), ונשמעו דיווחים על פאניקה במפלגות האופוזיציה מהמהלך האפשרי.

ברור שהאינטרס של השלטון הוא לתייג את מנהיגי המחאה כבעלי שאיפות שכאלו. מצד שני, למה "שאיפות פוליטיות" הן מילים גסות? בטח כי פוליטיקאים ידועים כתחמנים, שחושבים קודם על עצמם ורק אחר כך על הציבור.

אתמול התראיין רדמן לתוכנית "הצינור", וכותרת האייטם צעקה "המחאה מגיעה לפוליטיקה". אבל רדמן לא חידש, לא הכריז על הקמת מפלגה, ורק הביע כוונה לדחוף מועמדים ליברלים למועצות המקומיות בבחירות המוניציפליות הקרובות.

כשהמנחה אריק וייס לחץ, רדמן השיב תשובה מתחמקת: "המחאה עוברת ממחאה לנקודות השפעה. אבל אף אחד מהפרצופים שהציבור מכיר, הפרונט של המחאה, לא רץ להיות ראש עיר או חבר מועצה". כרגע נוח לרדמן להמשיך לפלרטט עם הפוליטיקה.

רדמן לא היה מגיע למעמדו כ"מנהיג המחאה" בלי התקשורת שדחפה אותו לפרונט, שעשתה עליו כתבות והזמינה אותו לאינספור תוכניות. עכשיו היא דוחפת אותו לפוליטיקה, ויש רושם שזה נעים לו ומחמיא. הגיע הזמן שיפסיק לפלרטט עם הרעיון ויחליט אם ברצונו להיות המשיח של הגוש הליברלי או עוד פאנליסט צעקן באולפנים.