למה שמיים אדומים ולא שמיים כחולים? כי צריך איזון, ואי אפשר לתת לכחול ולאפור לשלוט בתודעת האזרחים. שמיים חייבים איזון, תנו צ'אנס גם לאדום.
ממש כך האיזון הקדוש חדר לחיינו בכל אספקט. היום מוכרחים לאזן נכון בין גברים לנשים, בין אשכנזים למזרחים או בין חילונים לחרדים. חייבים ייצוג לפריפריה, וכל שיח טלוויזיוני מוכרח להכיל שתי דעות מנוגדות. זה מאסט. כפועל יוצא מכך, גם סדרת אקשן - "שמיים אדומים", במקרה המדובר - מרגישה מחויבות לספק את הסיפור הכפול של אירועי האינתיפאדה השנייה, מבלי להעדיף צד כלשהו ומבלי להכריע מי הטובים ומי הרעים. שהקהל יחליט בעצמו - הם זורקים את האחריות עלינו, הצופים המוטים, לנווט בתוככי הסיפור ולהבין מה הסדרה הזו רוצה מחיינו.
"שמיים אדומים" מתארת משולש רומנטי שגרתי, שמתנפח לכדי אינתיפאדה כוללת. אך בשם האיזון, הסדרה מציגה שני צדדים שווים. שני שכנים־חברים, עלי הפלשתיני וסער הישראלי, שהתבגרו יחד עד שהמציאות הארץ־ישראלית הסלילה אותם להילחם זה בזה. עלי משלח מתאבדים להתפוצץ בישראל, בעוד סער מכוון מסוקי קרב כדי שיחסלו את חבר הילדות שלו.
לאורך שמונה פרקים מתנהל מותחן מתמשך, שמדלג מפיגוע למבצע צבאי ולמחוות רומנטיות. במבט לאחור ניתן להבחין בהבדל מהותי בדרך ההצגה. לפלשתיני הכריזמטי (אמיר ח'ורי) יש משפחה, הורים, אחים וחברים, חזון ומניע אישי. לרוב ידו על העליונה, והוא אף מצליח לגנוב את ג'ני האמריקנית מיריבו היהודי (מאור שוויצר). לעומתו, בצד הישראלי מאופיינים כולם כאנשים בודדים המתעסקים 24/7 בסיכול הטרור. מזל שהם מנהלים מערכות יחסים בתוך הארגון, כדי שנוכל מדי פעם לחזות באלמנטים רומנטיים מאישיותם השטוחה והמחוספסת. האיזון הקדוש בגרסת התיקון.
"שמיים אדומים" היא סדרה שהדמויות שלה לא יודעות מה הן רוצות מהחיים שלהן - הן פועלות מתוך תחושות בטן ואינסטינקטים. יש מצב שזה מסביר מדוע העדיפה הסדרה לגמור את פרק הפינאלה בסוף פתוח. זאת אומרת, ללא סוף. אף שלכאורה כל דמות מצאה את מקומה - דבר לא נסגר ונחתם.
למעשה, סצנת הסיום ניפחה עוד יותר את המתח, והותירה המון סימני שאלה שלא ייפתרו אלא אם כן תהיה עונה נוספת (ומסתמן שרשת תיתן לסדרה עוד עונה). אז מדובר בשאפתנות יומרנית של יוצרים בתעשייה חסרת יציבות? או אולי בחוסר יכולת לבחור צד, ולהחליט סוף־סוף על מנצח בסכסוך הנצחי בין העמים?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו