בואו נודה באמת: כולנו צריכים להתחיל לשים פס
במרכז הדוקו עם השם המדליק "האמנות העדינה של לא לשים ז*ין" עומדת פקיחת עיניים לגבי התהומות הנפשיים שמניעים אותנו בדרך אל האושר האף פעם בלתי מושג
Your browser doesn’t support HTML5 audio
מעבר לתואר "הדוקו עם השם הכי מגניב כרגע", קפצתי לבדוק ב"האמנות העדינה של לא לשים ז*ן" (יס דוקו) האם הבאזז סביב מארק מנסון - זה שספרו בשם הזה נמכר ביותר מ-51 מיליון עותקים, והפך לגורו הרשמי של אלה ששמים קצוץ על כל מה שחשוב לאחרים בחיים - מוצדק.
במה שנראה כמו הגעה של הצופה לטיפול פסיכולוגי, רק שהפסיכולוג הפעם הוא זה שמספר על עצמו, מנסון מנסה להוכיח שכולנו עכברים במרוץ וכל הקלישאות ששמעתם עד היום. אבל אם מדלגים על הציניות (ועל חצי מהסרט) מתחילים להבין את הרעיון: האושר נמצא בתוכנו אם רק נכייל מחדש את המוח, שגם הוא בתוכנו. מעבר לקריאת "הגורו למציאת האושר הפנימי שהכרתם עד היום הוא עירום" הסרט משלב עריכה מגניבה וסיפורי חיים אחרים שיגבו את המסקנה שכולנו צריכים להתחיל לשים פס - את אחד מהם מצא מנסון מעולמו הפנימי כמתבגר חובב האבי מטאל: גיטריסט להקתמטאליקההמקורית שנזרק מהלהקה והקים את "מגהדאת'".
לפחות במהלך הסרט תירשם פקיחת עיניים לגבי התהומות הנפשיים שמניעים אותנו בדרך אל האושר האף פעם בלתי מושג - וזה לא שלא ידענו שהאושר לא מצוי בלהשיג עוד ועוד כוח, חוויות ריקניות ומותגים, אבל מנסון לוקח אותנו להסתכלות על הבעיות של כולנו בחיים - מפוזיציית ה-Fuck It.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו