כמה אפשר לשמוע את נסרין קדרי מקשקשת על תולדות חייה?

ביום שישי בערב, כולי מותש וכבד אחרי ארוחת השבת, נרדמתי על הספה והיה לי חלום. ובחלומי ערוץ טלוויזיה מקומי הפנים את המחסור בגזרת הלייט-נייט ויצא עם תוכנית אירוח חדשה. בחלום קפצו לי פלאשבקים מערבי שישי של פעם, כשמשפחות הצטופפו על הספה לצפות בתוכניות מושקעות עם אורחים מתחלפים, להקת ליווי, מערכונים, קהל נלהב ומנחים סופר-סטארים: רבקה מיכאלי, דודו טופז, יאיר לפיד, או יהורם גאון. פעם היתה באמת "סיבה למסיבה".

ובחלומי, היתה זו דווקא רשת 13 המושמצת שהבינה את הצורך בפורמט, ופתחה אולפן לבן בן ברוך כדי שיעלה להיאבק ראש בראש ב"סברי מרנן" ובפרלמנט של שי שטרן.

בן ברוך הוא סטנדאפיסט והציפייה היא שיצחיק אותנו. לפיכך, הפרומו שידר ווייב של מועדון הופעות, והובטחה למזפזפים תוכנית אירוח פרועה ומרעננת. אולם חלומות לא בהכרח מסתדרים עם המציאות. למעשה, "הערב אצל" לוקחת את פודקאסט הראיונות המצליח שמגיש בן ברוך ומעבדת אותו לתוכנית צנועה ואינטימית, שהיא שעמום חסר גבולות.

הבטיחו תוכנית נוצצת, והביאו פודקאסט מצולם בנוכחות קהל של שלושה אנשי הפקה רועשים, ועליהם הדביקו סאונד מחיאות כפיים וצחוקים מוקלטים. פרק הבכורה כלל 45 דקות של שיחת סלון עםנסרין קדרי, שסיפרה בפעם המי יודע כמה את תולדות חייה, באמצע דחפו מערכון בהשתתפות ציון ברוך, וסגרו במונולוג פאנצ'ים.

נדמה כאילו אנשים שעושים טלוויזיה שכחו שהיתרון של המדיום - בהשוואה לרדיו או לפודקאסט - הוא האפקט הוויזואלי. האפשרות לגרות ולשעשע את הצופה גם דרך חוש הראייה. אבל למה שבכלל נסתכל למסך, אם כל מה שמראים זה שידור רציף של ראשים מדברים?

בשביל להקשיב לשני אנשים ישובים על כיסאות לא נוחים, מלרלרים עצמם לדעת מול מיקרופונים - לא צריך לפתוח טלוויזיה. בשביל זה המציאו את הרדיו, ואת טרנד הפודקאסטים שלרוב מתפקדים ככדור שינה יעיל ופופולרי.

בחלומי הרגשתי ישנוני, לא הצלחתי להתרכז ברצף הסיפורים של נסרין על הופעות ואימהות, הרגשתי את עיניי נעצמות ושקעתי לתוך חלום בתוך חלום - שבו חלמתי כי בן בן בן בן ברוך מקבל להנחות תוכנית רדיו בטלוויזיה. התעוררתי בבהלה. על המסך נסרין ובן ברוך עדיין מדברים ומדברים ומדברים.

הערב אצל בן בן ברוך, רשת 13, שישי 22:00