יש לי תחושה שכבר כתבתי בעבר את הטור הזה יותר מפעם אחת. למען האמת אני כמעט משוכנע שכתבתי אותו שוב ושוב והתלוננתי בקולי קולות, אבל המציאות הישראלית מתנהגת כמו גלגל. החיים חוזרים על עצמם, ושידורי הטלוויזיה היומיומיים הם מטפורה למסטיק בלתי נגמר שכולם לועסים ולועסים ולועסים, בלי לבלוע.
קם ניב רסקין בבוקר, לוקח את המסטיק המשומש שהשאירו לו לילה קודם לכן באולפן, דוחף לפה ומתחיל ללעוס. אח"כ הוא מוסר אותו לחברי הפאנל סביבו, וכל אחד מהם מתכבד בלעיסה נלהבת כאילו היה היחיד שנגס במסטיק. שוב מהפכה משפטית, סרבנות ומחאות, דיון על היחסים עם ארה"ב ועל אמירה פרובוקטיבית מתחלפת.
רסקין מעביר את המסטיק לגאולה אבן, שמעבירה לעופר חדד, שמעביר לאלמוג בוקר, שמעביר לרפי רשף, שמעביר לרביב דרוקר, שמעביר לאילה חסון, שמעבירה לשמעון ריקלין, שמעביר לינון מגל, שמעביר לכל מי שירצה ללעוס גם. מסטיק אחד - הרבה תוכניות.
מכיוון שארבעת ערוצי הברודקאסט מתחפשים לערוצי חדשות במשרה מלאה, הרי שהם נמצאים במרדף תמידי אחרי הכותרת של השעה. כל אחת מהתוכניות השונות מתנהגת כאילו היא משדר החדשות הבלעדי על המסך, ומתעלמת מכך שהכל כבר שודר נטחן ונלעס בכל התוכניות ששודרו לפניה. אותם האייטמים, אותם המרואיינים, אותם הפרשנים שמקשקשים על אותם נושאים ואותן דעות. משש בבוקר ועד חצות, יום אחרי יום.
שידורי הטלוויזיה שלנו הם מסטיק שעובר מפה לפה, עם הריר הדביק והחיידקים. חבורה של אנשים בחליפות לועסים מסטיק שאיבד את טעמו, ואז מעבירים אותו ללעסנים האחרים בתור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו