"גם החילונים וגם הדתיים יכעסו על זה": סיפור הישיבה האליטיסטית שאיבדה את דרכה
הסרט התיעודי "המדרשייה", שמגולל את הסיפור של מדרשיית נעם, נוגע בעצבים החשופים של המוסד האליטיסטי שהפך למקום כאוטי ואנרכיסטי • "הסרט מעורר הרבה אמוציות, אבל אנחנו עומדים מאחורי היצירה", אומר היוצר יאיר אגמון
מדרשיית נעם, שנוסדה בפרדס חנה לפני קום המדינה ונחשבה ל"אם הישיבות התיכוניות" ששינתה את פני הציונות הדתית, הפכה בשנים האחרונות למוסד כאוטי ואנרכיסטי. מה שהתחיל כסטארט־אפ חינוכי אליטיסטי ומפואר, שהצמיח דורות של תלמידים מסורים שהתברגו בכל מוקדי הכוח במדינת ישראל, איבד את דרכו ובוגריו הואשמו בחציית גבולות והתפרעויות, עד כדי אובדן שליטה מוחלט.
במוצאי השבת אחרי החדשות ישודר בכאן 11 הסרט התיעודי "המדרשייה", שמגולל את סיפורה של הישיבה התיכונית. את הסרט יצרו טל בכר (בוגר המדרשייה) ויאיר אגמון, ובו משתתפים אנשי תקשורת, נבחרי ציבור ובוגרי המדרשייה.
מתוך ״המדרשייה״ // באדיבות כאן 11
"טל בכר היה המפקד שלי בצבא, שם הכרנו והפכנו להיות חברים קרובים. יום אחד נפגשנו במסדרונות של ביה"ס לקולנוע שבו למדנו, ומאז אנחנו עושים סרטים יחד. הוא הפיק לי סרט, והוא כבר שנים אומר שהוא רוצה לספר את הסיפור של בית הספר הזה שבו הוא למד, שזה לא מקום רגיל, וכשנכנסנו לזה הגענו לסיפור מטורף", אומר יאיר אגמון.
לדבריו, "זה מוסד אליטיסטי מפואר שיצאו ממנו מנהיגים גדולים, ובעשור האחרון שלו, עד שנסגר ב־2006, הדברים שם השתנו מקצה לקצה".
הצלחתם להבין בסרט מה גרם לשינוי הזה?
"אני חושב שאף אחד לא יכול להצביע על הסיבה המדויקת, היו כמה גורמים שכנראה הובילו לזה. כשמגשימים חזון, הרבה פעמים מערכות הולכות לאיבוד, וביה"ס הזה לא מצא את עצמו אחרי שהמהפכה שהוא חלם עליה התגשמה. עוד סיבה היא שהיה שם מנהל נערץ ומאוד חזק, הרב יגל, שפרש ולא מינה לעצמו יורש שיוכל להיכנס לנעליים שלו. בעצם חיכו שהוא יילך לעולמו, ואז סגרו את המקום שפשוט איבד שליטה. לתלמידים נוצר כוח בלתי מוגבל מול ההנהלה".
האנשים שראיינתם שיתפו פעולה?
"רוב הבוגרים שדיברנו איתם לא היו במוסד הזה בימי השפל שלו, וגם מי שהיה שם אז, מבחינתו זה המקום הכי טוב שהיה בו בחיים שלו. מבחינת כולם התקופה שלהם במדרשייה היתה מהטובות שהם חוו, ומכאן גם הדרמה הגדולה. לראות סרט שחושף את הצד המורכב של המוסד, שחושף את הסיפורים הקשים, זה היה עבורם כמו רצח אב. בסרט שומעים שיחות טלפון של טל עם כל מיני דמויות, שהוא מנסה להשיג חומרים, והרבה בוגרים מתנגדים ולא רוצים לתת לו".
לדברי אגמון, "הסרט מעורר הרבה אמוציות, אבל אנחנו עומדים מאחורי היצירה. אנחנו חושבים שסיפרנו סיפור מורכב ושאלנו שאלות על חינוך ועל מה שצריך לקרות בביה"ס, על מה קורה לחזון כשהוא מגשים את עצמו. הסרט מבקר את המוסד, אבל מדבר גם על הצדדים הטובים שלו, ובגלל שאנחנו בתקופה של פוזיציה - כולם ישר מתעצבנים ממשהו, מכל דבר שקורה, בלי בכלל להתייחס לתוכן. החילונים יראו את הסרט ויגידו 'ככה נראית הציונות הדתית', והדתיים יגידו שאנחנו מכפישים אותם. שתי הטענות שגויות".
אתה לא מרגיש שדווקא בתקופה כזאת הסרט יכול ללבות את המחלוקות?
"להפך. בחדר העריכה רציתי לספר סיפור מורכב, לא מתלהם ולא צורח. אבל זה קשה, זו חוויה קשה. אני רוצה לדבר בעדינות, בצורה מורכבת, והיום אף אחד לא רוצה לשמוע דברים מורכבים".
