בואו שמעו סיפור אמיתי על פאנליסטית אחת, שסגרה להתארח בשבוע שעבר בתוכנית כלשהי. קצת לפני השידור צפצף לה הטלפון עם הצעה מהתוכנית המתחרה, ששם הרייטינג גבוה יותר. אחת מחברות הפאנל הקבועות שלהם עזבה והתפנה מקום. היא כמובן ענתה "כן", וכמו באפקט הפרפר השאירה הפקה אחרת עם מחסור בפאנליסט וחוסר איזון ברגע האחרון.
אל דאגה, אחרי היסטריה רגעית גם למבריזנית מצאו מחליף - אחד מאותו הסוג שלה, שבתוך דקות התגלגל למכוניתו ועלה לאולפן כדי למלא את החסר.
מכיוון שלוח השידורים מוצף תוכניות חסרות זהות, הבנויות סביב חבורת אנשים שמברברת על ענייני השעה, נוצר לאחרונה ביקוש גובר לפאנליסטים. להיות פאנליסט זה המקצוע החדש שמשגע את המדינה, וכבר הרבה עשו ממנו קריירה.
הפאנליסטים הם בני אדם עם דעה על הכל. למעשה, התפקיד מצריך אותם לגבש דעות מוצקות - לעיתים תוך כדי התוכנית - ולסכם את האמירה במשפטים בודדים. אבל זה לא מחייב אותם להעמיק או להבין על מה הם מדברים. גם ככה כעבור 20 שניות של דיבור, מישהו כבר יקטע אותם. וזאת בדיוק הסיבה שתוכניות פאנלים זוכות להצלחה - ישראלים נהנים לצפות באנשים מתווכחים, ופאנלים מספקים ריבים שנמשכים פחות מדקה; קצבי כמו טיקטוק.
היום כל אחד חושב שהוא יכול להיות פאנליסט, ולראיה משה חזן - איש נדל"ן שהוזמן בטעות לדיון כלכלי ברשת 13, היה בטוח שדעתו מעניינת, ורק כשהציגו אותו בפני הצופים התברר כי הוא משה חזן הלא נכון. כי בעצם לא כל אחד מוזמן להיכל.
תשכחו מאתיקה
בפאנלים נדיר למצוא מומחים אמיתיים, אנשי עשייה רהוטים או סתם חבר'ה שיודעים להתבטא בפרלמנט השכונתי. את מקומם תופסים רק טיפוסים שיודעים לדחוף את עצמם - פרסומאים ולוביסטים, עיתונאים ופוליטיקאים - והחיבור הנ"ל מייצר צרות של אתיקה.
לדוגמה, המון עורכי דין שורצים בפאנלים. ציון אמיר, ששי גז ודומיהם מייצגים לקוחות בבתי משפט, ואז יושבים באולפנים שמהם מדווחים על תיקים שבמעורבותם. ויש גם יועצים אסטרטגיים שעובדים אצל פוליטיקאים (נגיד, רונן צור) או מועמדים בבחירות המוניציפליות הקרובות (ברק סרי באשדוד ושני אילוז בטבריה, שקבועים בתוכניות בוקר), וכמובן חברי כנסת פעילים (יש סיכוי שקטי שטרית יותר באולפנים מאשר במליאה?).
בשם "האיזון הקדוש"
חוץ מזה, המציאות הובילה אותנו למצב שכל פאנל מחויב באיוש של ביביסט. בני ציפר, ברלה קרומבי ועוד, מדלגים מתוכנית לתוכנית בשם "האיזון הקדוש" והלא באמת נחוץ, ומדקלמים תעמולה ממשלתית מכובסת. פתאום כל אחד נהיה פאנליסט.
עם זאת, להיות פאנליסט זו לא עבודה משתלמת. רובם כלל לא מקבלים שכר עבור צעקותיהם. חלקם מגרדים 300-150 שקלים לתוכנית. ב"פגוש את העיתונות" לא משלמים בכלל, ב"הפטריוטים" משלמים כ־500 שקלים (כי זה פריים־טיים), וגם מתוכניות בוקר לא באמת אפשר להתעשר. מוניות והחזרי נסיעות? תלוי באיזה ערוץ מדובר.
אז למה כולם רוצים לשבת בפאנלים? כי לצעוק שטויות בטלוויזיה אומר חשיפה מטורפת, פרסטיז'. זה לקוחות לעסק הפרטי, זה שדרוג לכנסת, וזה סמל סטטוס של ישראל 2023. היום כל אחד רוצה להיות פאנליסט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו