אם אשכחך ירושלים? כשהתקשורת עושה הכל כדי שזה יקרה

בדומה לדודה הממורמרת שהורסת באופן מסורתי את שולחן החג, כך השחירו אתמול מהדורות האקטואליה את חגיגות יום ירושלים. לזכותן ייאמר, שגם הן בסך הכל מקיימות את המסורת רבת השנים של השחרת החג הזה - יום חגה של ההיא מ"תשעה קבין של יופי" ו"ירושלים של זהב".

מי שתהה לעצמו איך הפך יום ירושלים, בכל זאת חג לאומי להזכירכם, ל"חג של הציונות הדתית" - קיבל אמש את התשובה בדמות שלל מנות השמצה שהגישו ערוצי החדשות לשולחן החג. לא ניתן היה לחמוק מהתחושה שמדובר "ביום הזה שהכיפות הסרוגות מתעקשות לחגוג למרות שמאוד מומלץ להישאר בבית". מיותר לטרוח להביא דוגמאות משלל התוכניות והערוצים - אפילו קב אחד של אווירת הפסטיבל שזוכים לה אירועים משמעותיים הרבה פחות, דוגמת "דרום אדום" או דומיו, לא ירד אל הצופה הישראלי ביום חגה של בירתו.

נשאלת השאלה אם כמו שיש מושג "הנדסת תודעה" ישנו "הנדסת תודעת חג", והתשובה היא "מאאתיים" פעמים כן. לכבוד יום ירושלים ומצעד הדגלים, הכל גויס אמש כדי להעכיר את אווירת החג: אם את האיומים בטילים מהרצועה, אירועי פח"ע מקומיים וההתלבטות של בן גביר אם לעלות להר הבית עוד ניתן להגדיר כ"ניוז" - הסיקור המדכא של נתוני ההגירה מהעיר ומדד העוני נועדו לוודא הריגה למצב הרוח. אם כך, מה הפלא שמרבית הציבור החילוני מדיר את רגליו מאירועי העיר ושוכח שמדובר בחג של בירתו?

נכון, המסך הישראלי לא אמור לשמש ברושור של עיריית ירושלים לקידום אירועי היום, אבל מי שזיפזפ אמש בין הערוצים יכול היה לחשוב שארגון חמאס העזתי מופקד על לו"ז אירועי החג בעיר, ואפילו קובע אם יתקיים. בזה אחר זה כיכבו להם סרטוני האיומים של בכירי הארגון, הפרשנים באולפנים (גם חובשי הכיפות שבהם) ניתחו כל משפט במטרה להבין אם האויב מתיר לנו לחגוג. כך, אם עוד נשארה משפחה חילונית אחת שחשבה להתארגן על מימייה ונעליים נוחות, סביר להניח שגם היא שוכנעה להישאר בבית.

סיקור יום ירושלים, כל הערוצים.