שני כוכבים אמריקנים מובילים שתי קומדיות חדשות שעלו לשידור ב־2013. ההימור על רובין וויליאמס ("המטורפים") ומייקל ג'יי פוקס ("מייקל") נראה כרגע יציב: שתי הסדרות חודשו לעונות נוספות, מה שמצביע על שביעות רצון, מסוימת, מהמוצרים. עם זאת, אין סיבות להתרגשות יתרה. שתי הקומדיות מעוטרות הסלבס הן יצירות נוסחתיות, בנאליות וצפויות, נעדרות תחכום, שאינן מחדשות דבר בז'אנר. וויליאמס וג'יי פוקס הכישרוניים זכו לקבל את המושכות בסדרות שנתפרו למידותיהם המדויקות, אך עבור הצופים אין בשורה של ממש בקומדיות החדשות שלהם. רגע, אם זה לא עובד לחוד - אולי יחד?
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
מפגש פיסגה טלוויזיוני בין וויליאמס לג'יי פוקס אינו בגדר אפשרי, כשהסדרות משודרות ברשתות יריבות. אולי בעתיד. ממבט ראשון נדמה כי הן נרקחו במוחות דומים: שתיהן משלבות סיטואציות ממקום העבודה עם חיי משפחה ומהללות את הערכים המסורתיים שאמריקה אוהבת כל כך: אומץ, הקרבה, רדיפה אחר הצלחה בכל מחיר וכדומה.
וויליאמס מגלם את סיימון רוברטס, איש פרסום בעל מוניטין של גאון פסיכי. הוא בעליה של סוכנות הנושאת את שמו, שאותה הוא מנהל עם בתו סידני (שרה מישל גלר - הו, שלום) הנוירוטית. היפוך התפקידים בין האב לבת - הוא הילד המופרע, היא הזרוע האימהית המרסנת - נראה כמו מוטיב שיאבד מהר את קסמו. בין עובדי המשרד הסטריאוטיפים בולט לטובה הקופירייטר זאק (ג'יימס וולק, שאת יופיו תזהו אולי מ"מד מן"). הכימיה בין וולק לבין וויליאמס מרשימה, ואולי מוטב היה לו היה וולק בנו הביולוגי של רוברטס במקום מישל גלר. העלילות ינועו סביב חיי העבודה והחיים האישיים של רוברטס ועובדיו, כשהשתתפותם של מפורסמים מסוגת קלי קלרקסון (בפיילוט), יחד עם שרבובם של מותגים (מקדונלד'ס), אמורה לעורר עניין בנעשה בענף הפרסום. גם כאן אין שום דבר שיכול לרגש את מי שעוקב אחרי מעלליו של דון דרייפר.
היכולות הקומיות האדירות של ווילימאס לא באות לידי ביטוי מלא, ובינתיים הוא נראה כמי שמחקה את עצמו. הצלחת "המטורפים" תלויה לחלוטין על כתפיו של הכוכב המעוטר, ואולם בהשוואה למשקל הנושא על עצמו ג'יי פוקס היא מתגמדת. פוקס מביא למסך את עצמו ואת מחלתו. הכוכב הסובל מפרקינסון ומנסה - באומץ רב יש לציין - לאוורר את הדעות הקדומות על המאבק במחלה. ג'יי פוקס מגלם את מייק הנרי, איש חדשות רב הישגים שחלה והחליט להקדיש את עצמו למשפחתו. השהייה בבית לא מיטיבה עם איש מהנפשות הפועלות, ובפיילוט הוא מוחזר בעורמה לעבודתו בטלוויזיה. ג'יי פוקס מוקף גם הוא דמויות חד־מימדיות - זוגתו היא אשת קריירה נחושה, ילדיו עצלנים־חמודים, הבוס שלו תאב רייטינג והמפיקה צעירה בכיינית - וכולם נועדו להדגיש את עוצמתו של הגיבור. אם יש משהו שאמריקה אוהבת יותר מלצחוק, זה לבכות. גיבור חולה הוא בדיוק הדמות ההרואית הנחוצה לכך.
ג'יי פוקס מביא למרקע את עצמו ואת התמודדותו, כאישיות מפורסמת, עם המחלה. השילוב של סיטואציות מבדרות ומכמירות לב - רעידות, הקושי לחייג, התלות בתרופות - מעורר אמפתיה, וברור כי הכוכב בקיא בחומר (למשל, כשהוא נאלץ להסביר את ההבדל בין אלצהיימר לפרקינסון). עם זאת, הקומדיה מבליטה את החולשות האובייקטיביות שלו ומנסה להפוך אותן ליתרונות משעשעים. זה לא לגמרי עובד ולא לגמרי נכשל, וברגעים רבים הקומדיה נשארת באזור ה"לא נוח". כבר עדיף וויליאמס שעושה פרצופים מטופשים.