וידוי אישי - אף פעם לא מצאתי איפה מתחבא הקאלט ב"קופה ראשית". היא היתה קומדיית מצבים נסבלת ברגעים הבודדים שבהם נפלתי במקרה על פרק. אז פה ראמזי שיעשע אותי, ושם היה רעיון מגניב שהטריף את כל המקום. האמת שאין לי מושג איך היתה העונה השלישית והאם בכל פרק חייבת היתה להופיע ההיא שאומרת "גועל נפש".
לא ברור לי איך לכל פרק יש בסביבות 5 מיליון צפיות ביוטיוב. באופן אישי, זה נשמע לי כמו תרמית דיגיטל של כוכבה נגד טיטינסקי. אבל אז עלתה אתמול העונה הרביעית של "קופה ראשית", ופרק הפתיחה התחיל בסצנה בין לורל והארדי ממחלקת הבשר: האחד ניסה לעשות ספירת מלאי בקול רם, השני התפרץ עם מבטא רוסי בשיחת טלפון שבה הוא זרק בדיוק אותם מספרים - ואני צחקתי. ממש.
"שפע יששכר" הוא אולי מקום העבודה הכי לא מתפקד שקיים בישראל, אבל לא רק שהעונה הרביעית נפתחה עם צמד פרקים שלא מביישים את המותג, זו גם היתה הפגנת כוח מרשימה של מנהלי הסופר. כלומר, היוצרים.
הפרק הראשון הוכיח יכולות כתיבה מרשימות כשטווה את שלושה קווי העלילה בצורה מדויקת להפליא. כוכבה מגיעה לפתיחת העונה חטובה מתמיד ומגלה שהבוסית השנואה עליה, שירה שטיינבוך, שוקלת קילו פחות. היא מנסה בכל הכוח, ובכל תחבולה אפשרית, לשקול את הנמסיס שלה. ממש באותו הפרק, במחלקת הבשר נולד משקל אנושי סובייטי מדויק, שמתנדב לרקוד עם הבוסית את הנאמבר המפורסם מתוך "ריקוד מושחת" - סרט שממש במקרה שירה שטיינבוך אובססיבית לגביו. הוא מניף אותה ומגלה כמה היא שוקלת באמת.
אין מה להגיד, הסצנה היתה תפורה היטב ומבוצעת בצורה נהדרת. לא פחות חשוב - היא הצילה את קו העלילה הטו־מאצ'י שבו טיטינסקי מגיע עד כדי השגחה על ניתוח מעי דק, במטרה להציל שנקל שבלעה לו ילדה.
הפרק השני ויתר על הנדסה לאחור של קווי עלילה שחייבים להיפגש איכשהו בקליימקס. בחדר הכותבים אמרו בביטחון: "יש לנו לימון כמו ראמזי? בואו נסחט אותו וניתן לו להיות שייקה אופיר". פרק שלם הוא הסתובב כמו מת מהלך עם פריזורת מטאטא חוטים. הפרק לא היה כל כך מצחיק, אבל סיפק את המנה לווריד שחיכו לה הנרקומנים של הדמות.
המנגנון הגששי
מאז "המשרד" הבריטי המינימליסטי וגרסתו האמריקנית הלוחצת מדי, נעשו לא מעט ניסיונות לייצר מוקומנטרי ישראלי משובח שיפצח את חוקי הז'אנר המורכב הזה - שילוב בין סיטקום שעובד לבין קטעי טסטימוניאלס ודיאלוגים עם הבמאי. רוב הניסיונות נפלו על היעדר אמינות בעודם משתדלים לייצר, ובכן, אמינות. ב"קופה ראשית" זה עובד בזכות צפצוף על חוקי הז'אנר ושמירה על טרלול הדמויות גם ברגעים אינטימיים.
ביחד עם המנגנון הגששי שבו החלש לרוב דופק את החזק, נוצרת אווירת סוף קורס, אפילו אם מדובר בעצם בתחילת העונה.
נשאלת השאלה: כמה עוד אפשר לשחק בקומדיה בין הקמצנות של טיטינסקי והגרוטסקיות של ראמזי? כמה עוד קונפליקטים יכולים לצמוח במחלקת הקפואים? בראיון שהעניקו היוצרים בעיתון זה הם הבטיחו דרמות שעדיין לא נראו על המסך - אפילו מלאך המוות שמגיע עד יבנה כדי לייצר עניין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו