פרק של פעם בחיים: "יורשים", איך ממשיכים מכאן?

יורשים (עונה 4 פרק 3), yes VOD ,HOT VOD וסלקום TV

יש יצירות אמנות שאנחנו, כאנושות, הסכמנו כי הן כל כך מושלמות - עד שהפכנו אותן לפלאי תבל. החיוך של המונה ליזה, פסל דוד של מיכלאנג'לו, הפירמידות בגיזה, השירים של הביטלס. כשיצירה היא איקונית - לא צריך הרבה הסברים: היא תסחף אחריה המונים, תשרוד את מבחן הזמן, תחצה מגזרים ויבשות ותהדהד בתרבויות רבות למשך שנים. בקיצור - פרק 3בעונה 4 של "יורשים". הוא כל כך מושלם, עד שאפשר לקרוא לו"אולי הפרק הכי טוב ששודר אי־פעם בסדרה כלשהי בטלוויזיה", ועדיין אני לא אגזים או אצא מפרופורציות.

"הסופרנוס"? "הסמויה"? "שובר שורות"? "מד מן"? "סברי מרנן"? במשך שעה דרמטית אחת, מורטת עצבים, סוחטת דמעות, קורעת לבבות ומרגשת בעוצמות שקשה לתאר, "יורשים" השאירה אבק לכל הסדרות האחרות, ונתנה תצוגת מופת שעוד ילמדו עליה דורות קדימה בבתי ספר לטלוויזיה.

כי בדיעבד, מהו מסך שחור מסתורי בסוף של "הסופרנוס" לעומת הרגע(ספוילר!!!)שבו איבדנו את לוגן רוי. אמרתי ספוילר, אבל כמה מפתיע הטוויסט הנ"ל אם שם הסדרה מרמז לבואו? בכל אופן, כבר בפרק הבכורה, טייקון התקשורת המפלצתי וחסר הלב עבר אירוע בריאותי שהעמיד בספק את עתידו. ואף שמותו ריחף באוויר מאז העונה הראשונה, הצורה שבה בחרה "יורשים" להציג אותו עשתה את ההבדל, והציפה בקרב הצופים תחושות זהות לאלו שחוו באותו הזמן דמויות ארבעת ילדיו: הלם, אי־ודאות, הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. כל שלבי האבל נדחסו לפרק של שעה.

זה התאפשר הודות להחלטה לצלם את הפרק בצורה אחרת. הבחירה להשאיר את התמוטטותו של לוגן ואת ניסיונות ההחייאה שלו מחוץ לפריים, מנעה גלישה לקלישאות מוות טלוויזיוניות והגבירה את המסתורין. במקום קלישאות - הרווחנו סיקוונס אמוציונלי שארך 28 דקות ושצולם בטייק אחד, שהצפייה בו נתנה הרגשה של מעקב אחר ההתרחשויות בזמן אמת, ובליל האמוציות עבר במלואו מהדמויות אל הצופה בבית.

בימיה המוקדמים היו שהשוו את "יורשים" ל"משחקי הכס" בגלל העיסוק בפוליטיקה שמאחורי שלטון התאגידים, אך נכון יותר לומר שאת ההשראה הגדולה היא ספגה דווקא משייקספיר. טייק אחד זה כמו בתיאטרון, וזה אומר שהצלחת הפרק תלויה ביכולתם של השחקנים למקסם את הרגע. מובן ששחקני הסדרה לא רק מקסמו את התסריט המושלם, אלא הצליחו לייצר תצוגות משחק נדירות ממש. יש כמה סצנות מהפנטות שאי אפשר לצפות בהן מבלי להרגיש את הלב נסדק. אם ג'רמי סטרונג (קנדל), קירן קאלקין (רומן) ושרה סנוק (שיבון) לא יקבלו על העונה הזאת את כלפסלוני הפרסיםשקיימים בתעשייה - אז שיסגרו את התעשייה ודי.

השלמות של הפרק ניכרת בכל פריים, בכל דיאלוג, בכל דמעה שזולגת, בכל קלוז־אפ ותנועת מצלמה, בכל זווית צילום ובכל יבבת כינור שמתנגנת בפסקול. "יורשים" היא המונה ליזה, היא שיר של הביטלס, היא הפסל של דוד.היא מושלמת, היא גאונית, היא איקונית. היא מאסטרפיס של טלוויזיה. זוהי העונה האחרונה של הסדרה. מעכשיו לוגן רוי כבר לא יהיה בשליטה, וקצת מוזר לדמיין את "יורשים" בלעדיו, אך תמיד נזכור כי במותו הוא סידר לנו את הפרק הכי טוב אי־פעם בסדרת טלוויזיה כלשהי.