ביצירת שנאה בין מגזרים, לאומים, או כל קבוצת אנשים בעלי שיוך מסוים, יש כלל חשוב: זה תמיד "הם". לעולם אל תיתן להפוך את ה"הם" ל"הוא". כשמדובר ב"הם", החרדים עושקים את הציבור, החילונים שטחיים חסרי ערכים, היהודים רוצים להשתלט על העולם ולגנוב את הכסף של כולם, והערבים רוצים לזרוק אותנו לים. ויש עוד, ועוד. זה לא נגמר. אבל כאשר מגיעים ל"הוא", או "היא", המפלצת כבר פחות מבהילה. ויש אנשים שמפחדים שזה יקרה.
לעדכונים נוספים הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
אחת הדרכים הכי יעילות להפוך את הרבים לבודדים, לנשמות חיות, היא אמנות. אבל כדי שאמנות תשכנע ותפתח את הראש, היא חייבת להיות נקייה, חפה מכל אג'נדה, לפחות במבט ראשון. איש איש ומה שהוא קולט, מה שהוא מפנים. ב"תחנה סופית" הצליחה הבמאית ג'ולי שלז היכן שרבים לפניה כשלו - להביא תמונה רחבה ויחסית מדויקת של דרום תל אביב והתחנה המרכזית, האזור הכי עצוב בישראל. 1,500 חנויות, 120 סוגים של מנעולים, ומציאות אחת. בלי פילוסופיה מתוחכמת, בלי חוקי אבות או סיסמאות נלוזות. פרצופים ומילים. חמישים גוונים של ייאוש.
בתוך וליד מפלצת הבטון הנוראה שמענו וראינו צעירה אתיופית שמפקחת על מצלמות התחנה; מאבטחת חד־הורית שילדיה נשלחו לפנימיות; אישה גנאית שבנה היחיד לא מכיר מקום אחר; נער רוסי שגדל בתחנה; מנהל תחזוקה ללא יד; סודני שמחכה לגירוש; עובד עירייה שמציע מיטה להומלסים, ובלוגרית צברית תושבת האזור. סלט ים־תיכוני שמתערבב 24 שעות ביממה בקערה סגורה. כמעט כל משפט שלהם דוקר עמוק בבטן. המנטרה זהה - אנחנו רק רוצים לחיות יותר טוב. רק טיפה יותר טוב.
רגע אחרי שהבחור הסודני וילדיו מגורשים מהארץ הוא משלים עם רוע הגזירה: "לא אכפת לי שיהרגו אותי בבית. לפחות אני אמות במלחמה אמיתית. כאן יכולים לשרוף אותי עם הילדים בדירה, ואני לא רוצה למות במלחמת הגזענות". המאבטחת לא מתביישת להגיד ש"טוב לילדים שלי בפנימייה. אני לא אמא מספיק טובה". אך בד בבד עדיין חולמת: "הבית שלי שקט עכשיו, ריק. אני רק רוצה להחזיר אותם פעם הביתה". אין אשמים, רק קורבנות.
ויש את מאי גולן. פנים שלא תוכלו לשכוח אחרי "תחנה סופית". נורא קל לחשוב שמנצלים אותה. הציניות מקיפה אותה, והיא מוציאה אותה החוצה בדרך שלא עושה נעים באוזן. "אתם גוש של חרא", היא צועקת לחבורת אפריקנים בנווה שאנן. "מבחינתי כל פתרון רלוונטי כדי לגרש אותם", היא אומרת בלי למצמץ. אין "הוא". יש רק "הם". הכל כמו בספר. ספר השנאה. היא מתרגשת כשהיא לומדת לירות באקדח, ומוכנה להתאבד על שכונת ילדותה. מצטלמת עם תמונתו של הרב כהנא ומורעפת במחמאות מפי מיכאל בן ארי. אבל בסופו של יום היא עולה עם אמה בחדר מדרגות חשוך ומבעית, ונכנסת לדירה שסגורה בדלת ובסורגי ברזל. מישהו מכם היה מוכן להתחלף איתה?
בראיון רדיו שמצולם בסרט מבקש ממנה המראיין ז'וז'ו אבוטבול, "תסתכלי על התמונה הרחבה". לכאורה מתבקש. אבל מאי גולן לא מתבלבלת: "נמאס לי שאתם מצפים ממני להיות פוליטיקלי קורקט. אל תגידו לי להסתכל על התמונה הרחבה, אני מסתכלת על המציאות שבה אני חיה". ועל המציאות הזאת היא לא מוכנה לשתוק. כאשר היא רואה שהשכנים האפריקנים לא ניקו את חדר המדרגות, היא צורחת מבעד לסורגים וזורקת בקבוק זכוכית. כשהיא סוגרת את הדלת, ואז את המנעול, ועוד מנעול, אפשר לראות סטיקר ישן שמודבק על הדלת: "ואהבת לרעך כמוך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו