העולם הטלוויזיוני של "אהבה חדשה" הוא קצת כמו עולם של אהבה ישנה - מאוד סטריאוטיפי ומרובע. הדמויות שמבקרות באכסניית המזמוזים והדרמות של מאיה ורטהיימר נכנסות כולן לשבלונה צפויה - רווקות ורווקים שעונים כולם על אותם הקריטריונים הבסיסיים.
כי במציאות של תוכניות השידוכים הישראליות, בדרך כלל יבחרו להראות לנו נשים עם בזיק של ייאוש מהמרדף אחר האביר על הסוס הלבן. הן מיואשות מאפליקציות השידוכים, מתוסכלות מהשחקנים התל־אביביים, מעידות על משיכה לגברים הלא נכונים ועל אובדן האמונה והביטחון בתהליך, ומשתוקקות לפגוש את ההוא שיציל אותן מעצמן. רווקות בתוכניות שידוכים חולמות על חתונה כמו נסיכת דיסני - כי זה מה שיוצא כשמלהקים נשים בנות 27-29.
לעומתן, הגברים המסוקסים יגיעו בוגרים יותר. נקבל אותם טופלס בחדר הכושר, מדקלמים משפטים ריקים על חיפוש פרטנרית למסע, על רצון לפנק, להעניק, להכיל ולהקים משפחה. "אני בשל לעבור לפרק חדש בחיי", מצהירים בעלי הריבועים בסרטון ההיכרות שוורטהיימר מציגה בפני הנשים, שצריכות לבחור מתוכם את האהבה החדשה שלהן. את הבחירה תשמעו רק אחרי שהבנות ינגבו דמעות ויתגברו על התקפי החרדה, שההפקה מקפידה להבליט למען הדרמה.
הפרק שפתח אתמול את העונה השלישית של "אהבה חדשה" היה מוצלח ומבטיח, אך לא חרג מהנוסחה הרגילה של אפיון הדמויות. שוב הנשים חרדתיות, מתוסבכות, מיואשות, שתלטניות; עוד פעם הגברים הם בובות ראווה לזוגיות בריאה, שרק לעיתים רחוקות עומדים בציפייה המוקדמת.
אבל בסוף, המשותף לכולם הוא לא הרצון למצוא זיווג הולם - אלא רצון חזק בהרבה להשיג פרסום וחשיפה. האהבה שלו היא לא האהבה שלה.
מאיה ורטהיימר צומחת להיות מנחה נהדרת ב"אהבה חדשה". היא בולטת בפריים, מרגיעה את הרווקות הלחוצות, מקלילה את האווירה ולא גונבת את הפוקוס. נוכחותה מקפיצה את הריאליטי הזה. כל עוד לא ייתנו לה עכשיו להנחות את כל התוכניות בערוץ (כי זה מה שנהוג לעשות בישראל) - אפשר להרים לה.