"זהו זה!" מציינת את התוכנית המאה - והיא לגמרי בגיל שבו שמים פס על העולם

זהו זה! - התוכנית ה-100, כאן 11

לכל שכונה יש קשיש אחד שכולם מכירים. ההוא שתמיד היה שם. המבוגרים מספרים עליו אגדות היסטוריות, הצעירים חולפים על פניו במהירות של קורקינט, ורק הישיש ממשיך בשלו. הוא קם מדי בוקר לפני הזריחה, משתעל בחוזקה, מתיישב על כיסא מרופט בפינת המרכז המסחרי, לוגם בקבוק סודה ומקלף קלמנטינה, אחר כך מדדה הביתה בהליכה כפופה ומסרב למות.

"זהו זה!" היא קצת כמו אותו סבאל'ה הלבוש בגדים בריח נפטלין, נושא ארשת "תעזבו אותי באמאשלכם" על פניו המקומטים, ומדדה אל העתיד בווייב בומרי והומור גריאטרי, סוחב על כתפיו ניסיון חיים שלא קונים במכולת. מרחוק הוא נראה תימהוני ולא רלוונטי, אך תסמכו עליו כי הוא עדיין צלול ותמיד יגיד את האמת בפרצוף.

גם "זהו זה!" מסרבת למות. ביום חמישי ציינה את התוכנית ה-100 מאז הקאמבק שלה לכאן. לאורך חמש עונות היא לא המציאה באבא-בובה או יאצק חדשים, לא סיפקה קלאסיקות סטייל "הסרט הערבי" או דירקטור וולט, ובקושי יצרה כמה קטעים ויראליים בודדים. זה לא מונע ממנה להמשיך לדדות קדימה, בלי להסתכל אחורה או לצדדים, ללא ציפיות או רדיפה אחר רייטינג.

בגלגולה הנוכחי "זהו זה!" הכי פוליטית שהיתה אי-פעם, הסאטירה והאמירות מוטחות ישר בפרצוף; גידי גוב מתחפש לשרת ההסברה ומקנח בשירת ההמנון ההונגרי, שר החיות יוזם רפורמה בספארי, ראיון ביזארי עם הוריו של שמחה רוטמן, מערכונים על חמץ בחדר מיון, על "איפה הייתם בהתנתקות" ועל הקצנה דתית. בשעה שהמדינה רותחת ומפולגת, חמשת הקומיקאים מצדדים את כל התחמושת הסאטירית שלהם לכיוון אחד וברור - בלי להתנצל ובלי להתבייש.

בישראל משודרות כיום שתי תוכניות סאטירה מובילות - "ארץ נהדרת" ו"זהו זה!". הראשונה מושקעת, מדויקת ומיינסטרימית, שמנצלת את מעמדה כדי לחנך בכוח את הצופים שלה. האחרת מזכירה ערב הווי בבית אבות, חגיגה עם פאות, תחפושות, מוזיקה ישראלית והומור גברי אולד-פשן. זה גם מה שמייחד את "זהו זה!". אין לה פילטרים בכלל. היא טהורה ואמיתית. היא סוריאליסטית כל כך, אבל דרכה האבסורד הישראלי מקבל פתאום תמונת מראה ממקסמת.

ב-45 שנים מאז שודרה לראשונה "זהו זה!" עברה אבולוציות. היא נולדה כתוכנית נוער, התפתחה לקומדיה משפחתית ואז לתוכנית מערכונים. מעולם היא לא נחשבה סאטירה פוליטית במהותה, עד לאחרונה. עכשיו "זהו זה!" בועטת הכי חזק שאפשר. התוכנית הכי ותיקה בטלוויזיה הישראלית הגיעה לגיל שבו היא לא מתביישת להציג סאטירה שמאלנית מחודדת ונושכת, בלי להתייפייף ולהתחנף, זהו זה ולא אחרת.

כשאנשים מזדקנים הם מורידים מעליהם חסמי טאקט ובושה. כאילו, ברגע שרואים את סוף החיים מתקרב גם מתחילים לשים פס על מה יגידו אחרים. החבורה של "זהו זה!" נמצאת בגיל שבו שמים פס על העולם. גם אם מערכונים מסוימים מעוררים תחושות קרינג' ופאתטיות, ולעיתים ריח נפטלין סותם את האף, תסמכו על "זהו זה!" שתמשיך עד הקבר לומר את האמת בפרצוף, בלי פילטרים, ובצורה חיננית שתעזור למדוכאים לחייך מול מציאות קודרת.