"חוויתי סוג של התמוטטות": איתי אנגל חושף את מאחורי הקלעים של סרטו מאוקראינה
שנה חלפה מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, והערב ישודר סרטו התיעודי החדש של העיתונאי, "לבד בחזית", שבו התלווה ללוחמי החוד האוקראינים • "אני מאמין שעיתונות זה ללכת לשטח, וקיבלנו גישה נדירה לחזיתות הכי קשות שם", הוא אומר
המראות הקשים מהמלחמה בין רוסיה לאוקראינה, שהסעירו את כולנו בתחילת המערכה, הפכו עם הזמן לדבר שנדמה שהעולם הפך אדיש כלפיו. מאז הפלישה הרוסית חלפה שנה, והערב (חמישי) - החזית מגיעה אל המסך שלנו.
העיתונאי איתי אנגל הגיע לקו הראשון של הלחימה, וחזר משם עם סרט שצולם בדונצק ובדונבאס. אנגל קיבל גישה נדירה ללוחמי החוד של הצבא האוקראיני והביא תיעוד מתוך הלחימה בחזית, תחת מטחים של ירי ואיום הרחפנים הרוסיים שמנסים לאתר אותם. התוצאה - "לבד בחזית", סרטו של אנגל, שישודר הערב בתוכנית "עובדה" בקשת 12.
"קיבלנו גישה נדירה לעיתונאים, לא רק מישראל. הם ראו את הסרט הראשון שעשינו על הקרב בקייב בפברואר. מצד אחד הם רוצים שיהיה תיעוד של מה שקורה, ומהצד השני הם חשדנים כלפי עיתונאים - ובצדק, משום שהם לוקחים סיכון שיתגלו סודות צבאיים שעלולים להזיק להם", משתף אנגל.
ספר לי על המקום שבו הייתם.
"במשך חצי שנה לקחו 20 אחוז מהשטח של אוקראינה, ואז הגיע לאוקראינה נשק מערבי, והיא יצאה למתקפת נגד. בשבוע וחצי הם כבשו בחזרה את מה שנכבש בידי הרוסים במשך חמישה חודשים. פתאום נוצר מצב שבו האוקראינים מנצחים בכל החזיתות, פרט לחבל דונבאס שבמזרח אוקראינה ולמחוז דונצק. שם היינו. אנחנו היינו בקו הקדמי, כקילומטר מאיתנו היו הרוסים, ובסך הכל היינו שם כשלושה שבועות".
כשפרצה המלחמה, התקשורת הישראלית סיקרה אותה ללא הרף, אבל נדמה שבזמן האחרון הפכה אדישה למתרחש שם.
"התיאור הזה נכון לאוקראינה, והוא מתאים לכל העולם. זה היה כך כשעבדתי בבוסניה, במלחמה בקונגו, בצ'צ'ניה, בעיראק ובסוריה. תמיד זה מתחיל בחגיגה תקשורתית, על גבול האובססיה לנושא, ובאותה פתאומיות כולם מתעלמים. אנשים לא רוצים לשמוע יותר על הזוועות, ובעיניי זה נורא. אני ממשיך לעקוב אחרי המקומות האלה, ואני נמצא במקום שמאפשר לי לעשות יותר דברים, גם אם זה לא סיקור יומיומי אלא דוקו".
למעשה, במקרים האלה אתה מהבודדים שעוד הולכים לסקר את האירועים הקשים.
"אני מאמין שעיתונות זה ללכת לשטח. אנחנו נמצאים בעולם שבו עיתונאים הפכו לפרשנים. הם מדברים באולפן על מקומות שהם לא היו בהם, ומפרשים אנשים שמעולם לא פגשו. זה נורא קשה - השהות הזאת, התכנון, הלבטים אם ללכת, הדברים שנחשפים אליהם. כשאני בשטח אני עובד, מתפקד, לא קשור לחיים האמיתיים שלי פה. אני עובר ל'מוד' אחר ונעשה סופר מרוכז. כשחוזרים משם, זה תמיד סוג של התמוטטות".
נוצרה לך תדמית של אדם שלא חושש מכלום. יש דברים שמפחידים אותך?
"אני לא חי חיים של אתגרים, אבל יש את המקצוע הזה ואת החשיבות שאני מקנה לו. אני לא קרבי, ולא יריתי בנשק פעם אחת בחיים שלי, אין בי שום דבר שהוא מאצ'ואי".
