לרגל 75 למדינה, יצאה סדרת הדוקו "מכונת המיתוסים" לשחוט כמה פרות מיתיות שהתהלכו בינינו. היא חזרה עם ארבעה פרקים העוסקים בנרטיבים שגדלנו עליהם, וכעת מצליחה לשחק לנו במוח ובתודעה הקולקטיבית - אבל כדאי להיזהר לא ליפול לטריק ולשטיק הידועים שמגיעים ממחוזות יוצרי הקולנוע שלנו: ההלקאה העצמית.
כמדינה שמנסה להבין איך היא הפכה למיתוס ולא נעלמה בשנותיה הראשונות, המדינה ביקשה מאיתנו לשאת עינינו לגיבורים ולערכים, ולקבל את סיפורם כזה ראה וקדש. ואנחנו תפרנו על הבגד וקעקענו על ליבנו סמלים ללא בדיקה מדוקדקת.
הבמאי אורי רוזנווקס בחר להתבונן פנימה, ומצא בכל אחד מהם לא מעט עיוותים. "מי שיראה את ארבעת הפרקים יקבל הרבה תשובות לשאלה למה הגענו למצב הזה", מבטיח רוזנווקס. אז ראיתי, ואני לא חושב שלמיתוסים יש חלק גדול בכך. אבל גם את "המצב הזה" אני מסרב להגדיר כיותר מקמפיין "מה קרה לנו?".
מיתוסים לא עושים צדק. ולמה? כי בכל דבר שמגיע לרמת מיתוס אפשר למצוא פשרות על מושגים, אי צדק כלפי מישהו ואינטרסים.
כשעובדים עם D9 כדי לפרק את אותם המיתוסים, הסיפור שלנו כאן ושל הציונות כולה כמעט הופך למזימה אפלה. אפשר להטיל ספק במהי באמת עבודה עברית, כמה אמת יש בקריאה להפרחת השממה ומה יצא מכור ההיתוך - אבל הרצון לייצר נרטיב חתרני חשף את המוטיבציה לקטר על כל דבר, והעלים את הבעיות האובייקטיביות שהמיתוס נאלץ להתמודד איתן.
הכיבוש, איך לא, משחק תפקיד ראשי במיתוסים שנתנו רוח גבית למפעל הציוני; המפעל האשכנזי עסק רק בלרמוס את פועלי המפעל השחורים; ונקבל גם טעימה מאיך הדת והדתיים עשו רק רע לכולנו.
לסוגו - מדובר במסמך מושקע ומעמיק. הרגעים היפים נולדו מתחקיר מקיף, וכוללים לא מעט נשיפות במשרוקית הממסד ושחיטה של אותן פרות. מהצד השני, הסדרה איטית ולא תמיד ידידותית למשתמש. המרואיינים יושבים לבדם על כיסא, בחדר לבן על קטע אדמה עם איזה עץ זית - הם צופים בקטעי ארכיון במסכים צפים, והכל נראה כמו ניסוי דיסטופי לא נעים.
"מכונת המיתוסים", כאן 11