בחלקו הקליל של הפרק "אפילו היועמ"ש מודאג" לקחה אילנה דיין את אביחי מנדלבליט אל מגרש הכדורגל ונתנה לו להקפיץ כדור בהנאה - חבל שגם הראיון הרציני היה לא יותר ממסירות קלילות של מסרי קמפיין המחאה בין שחקן לבין המאמנת שלו.
ממש כמו אילוץ הסלבס ב"גיא פינס" להתבאסות מגוחכת מפסקת ההתגברות, בדיוק כמו גיוס נוסעי "המונית של אשר" להתנגדות ברפורמה ב"ארץ נהדרת", גם לאילנה דיין יש תפקיד בקמפיין הפוליטי של הערוץ - שלא תהיה שעה אחת בליין אפ ללא תבהלה ואיומים על נפול המבצר הקרב. אה, כן - ולכווץ גבות מודאגות בשאלת הנבצרות המוזמנת.
"החלטתי לדבר כי שקט הוא רפש". במשך דקות ארוכות התמסרו השניים רק ברפש שנסגר מראש, כשהקהל באצטדיון רצה לשמוע: "איך בהקלטה אתה מדבר על החזקה בגרון של שי ניצן, ופתאום בראיון טוען שלא היתה?". או "איך ייתכן שחזרה למערכת משפט של לפני מהפכת אהרון ברק, שזכתה לאמון של כמעט 100%, היא קץ הדמוקרטיה?"
לקראת הדקה ה-90 הורמה למנדלבליט לנגיחה סערת חיסוני האסירים בקורונה, אך האם יש דוגמאות שבהן יועצים משפטיים טרפדו על סמך דעתם בלבד עשייה של שר ובכך הוכיחו כי הדמוקרטיה היא סתם הצגה שמשתתפים בה האזרחים?
דיין גם עלתה כדי להבקיע שערים. את מה שלא קיבלה מהיועמ"ש היא בחרה להשלים בקטעי קריינות פאתוסית, את החששות שלו היא השלימה במבטי דאגת אם. על עוולות החקירה העולות ממשפט נתניהו רק השבוע - מנדלבליט סירב להביע דיעה, שם "שכחה" דיין להזדעזע בקטעי קריינות דרמטיים שהיו חס וחלילה מוכיחים מה שווה כתב האישום שהגיש.
תקשורת ביקורתית היא גם נשמת אפה של הדמוקרטיה, ונשאלת השאלה האם קץ הדמוקרטיה הוא גם הרגע שבו עיתונאית של 30 שנה הופכת לעוד פרסומאית של מטה המאבק. לא שהופתעתי, אבל הראיון הזה הוא עיתונאות אמיתית בערך כמו שסיפור עו"ד אבי חימי הוא הוכחה כי המערכת עובדת פיקס.
"עובדה", ערוץ 12