הסדרה הזו מוכיחה שדו קיום אמיתי הוא פנטזיה

דו קיום בישראל יכול להיות יפה ממש כמו חד קרן - מיוחד אך דמיוני. מפנטזים עליו, משתמשים בו בסדרות, מראים בריאליטי ובונים עליו פרויקטים, אף שהוא קיים רק בפנטזיה. ואם אכן כך הדבר, אז איך נקטלג סדרת נעורים שמתרחשת בבית ספר דו לשוני? האם זו דרמת נוער רגילה, או יצירה מז'אנר הפנטזיה והמד"ב?

נכון, לא מוכרחים להגדיר כל דבר, ובטח לא את"מדרסה"(מאתמול בשידור יומי בכאן חינוכית), אלא שהקונפליקט בין מציאות אלטרנטיבית לבין החיים עצמם מרחף מעל לסדרה בכל רגע. למשל, בפרק הבכורה מתלונן התלמיד החדש על קשיי ההתאקלמות בכיתה מעורבת של יהודים וערבים.

"כולם כאן חנונים. זו חממה. אנחנו כמו משפחה, אוהבים אחד את השני, לעולם לא נפגע זה בזה. אין להם מושג איפה הם חיים", אמר לחברו, ואז שינה את נושא השיחה למוזיקה.

כי הנערים ב"מדרסה" מסמלים איזשהו טוהר שניתן לזקק מדו קיום. ככה זה אמור להיראות. בשל כך, בעולם של הסדרה הצעירים למעשה מהווים אנטיתזה לדרך שבה מוצגות דמויות ההורים והמורים הסטריאוטיפיות, שמסתבכות באמירות גזעניות או שפועלות מתוך תפיסה כזו.

את "מדרסה" כתב סייד קשוע וביים גורי אלפי, ומככבים בה, בין השאר, רועי בר נתן, עלמה זק, נלי תגר, ואלרי חמאתי ואחרים. היא מדברת לבני נוער, אך גם מבוגרים יכולים להישאב בקלות אל המציאות האלטרנטיבית שלה. הכתיבה של קשוע מתאימה לכל הגילים.

במובן הזה, סדרת הנוער שלו מזכירה את היתרונות של היצירה הכי מזוהה איתו - הקומדיה "עבודה ערבית", שסיפקה למיינסטרים הצצה קלה לעיכול על מציאות חייו של האזרח הערבי. ל"עבודה" היה את נורמן עיסא, ול"מדרסה" יש את הבן שלו (ליר עיסא) בתפקיד הראשי. המוטו המשותף שנוכח בשתי הסדרות הוא שוויון, הכרה והכלה של האחר. כי הרי אם זה לא יתחיל בחינוך - זה לא יתחיל לעולם.

על רקע השיח על חוקי האפליה, "מדרסה" היא פנטזיה על איך דו קיום אמור להתקיים בישראל. טלוויזיה תמיד היתה טובה באסקפיזם.

מדרסה, כאן חינוכית ומכאן ‪17:30 ,33‬