המערכה הזו, המהומה הזו, ההסלמה, איך שלא תקראו לזה, היא לא של הטלוויזיה. היא שלנו. ברחוב, במשרד, בקבוצות הווטסאפ, פנימית מאי פעם. זה לא רק זהות המחבלים, זהות הנדקרים וזהות הגיבורים לרגע. הפעם אנחנו הצלמים, אנחנו הפרשנים, אנחנו המלבים את האש ואנחנו המרגיעים.
רוצים לקבל עוד עדכונים? הצטרפו לישראל היום בפייסבוק
לא הייתם ממהרים להתחלף עם מגישים ועורכים בערוצים השונים ב־13 הימים האחרונים. מי הפרשנים שהייתם מזמינים לאולפן? מי מבין ויודע מה מניע ילד בן 13 שהולך לדקור ילד אחר, בידיעה שהוא לא יחזור חי מהפעולה הזאת?
ואיך הייתם מגדירים את הימים האלה? כי זו לא אינתיפאדה. בגדה ובעזה שקט באופן יחסי, ההתפרעויות לא המוניות, את זה כבר אמרו לנו מספיק. ואפילו מלבי האש המקצועיים סביב הר הבית, משני הצדדים, לקחו צעד אחורה בינתיים.
אז פוליטיקאים תמיד שמחים להתראיין, זה ימלא קצת זמן שידור. אבל מה עוד? גנרלים במיל'? אין להם מה להוסיף. אנשי מודיעין? מומחים בטרור? מזרחנים? כולם יגידו לכם שיש מאמץ לשמור על השקט. אבל אין שקט, ובשורה תחתונה, כל אחד מאיתנו - ברחוב, באוטובוס, במעבר החציה - מביט לצדדים, בוחן את הסובבים, תוהה אם הצרה בפתח. המרואיינים הרגילים בעיתות משבר לא מפחדים. אנחנו כן.
כך נותרנו גם אתמול עם משדרים שמדווחים, מלחיצים ומרגיעים. לעיתים באותו משפט. את הזירה המדינית מכסים בנוהל, כולם יודעים מה ואיך להגיד. הפרשנים לענייני ערבים יכולים לספק זווית חלקית בלבד, כי גם למקורות שלהם אין מושג לאן זה הולך. ובשאר הנושאים הטלוויזיה נותרת מאחור.
סרטוני סנאף מצונזרים? עוד לפני שמפנים גופה התמונה הלא מצונזרת כבר מגיעה ישירות לסמארטפון. סדר בבלאגן? אתמול בפחות משעתיים היו דיווחי שווא מנתניה, מתל אביב ומרמת גן, עוד דיווח פלילי מחולון, ושלל גרסאות על כל אחד מהפיגועים. האישורים וההכחשות מגיעים מגורמים רשמיים אל כולם, אין צורך להמתין למוצא פיו של אחד המגישים.
הטלוויזיה תיאלץ להמציא את עצמה בתקופה הקרובה. אנחנו לא מחכים מול המסך לשמוע מה קורה, גם לא מחכים לראות מה קרה. אנחנו כן זקוקים למוצר המשלים, הגדול יותר, שנותן תמונה כללית על המצב.
דווקא האייטמים האזרחיים ששודרו אתמול, כמו זה שהפגיש יוזם חרם על עסקים ערבים מול הבעלים של אבולעפיה, או כמו המפגש בין הגננת מפסגת זאב למנהל המתנ"ס במזרח ירושלים, מוסיפים על המסך הרבה יותר מעוד פולו אפ למשהו שקיבלנו לסמארטפון לפני חצי שעה.
על המסך בעמדת המרואיינים צריכים לראות אזרחים. לפעמים כמו אתמול נראה יוזמות של מסעדנים יהודים וערבים שקוראים לחזור לשפיות, ולפעמים נחזה בשפה קשה, נקבל כאב בבטן, המציאות תכה בנו בלי מסנני הפוליטיקלי קורקט או סיסמאות שנועדו לגרוף כמה לייקים.
זה לא עושה נעים לראות קרובי משפחה של מחבל מכחישים בשמו את שכולם ראו. זה לא עושה נעים לראות ולשמוע עדר ישראלים צועקים "תנו בו" מול מחבל פצוע בן 13. אבל את המציאות הזאת אנחנו חיים, ואותה ניאלץ לפתור. כי אנחנו חיים, ונמשיך לחיות כאן ביחד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו