מחקרים מצאו בעבר כי ספורט מעניין בקושי שליש מהישראלים. כבר שנים חוסר העניין הכללי תוקע את הספורט הישראלי באותו מקום. מאגר כישרונות מצומצם, הישגים מועטים וציבור שמסתכל על ספורט בראייה מפסידנית, פסימית וביקורתית. אולימפיאדות ומונדיאלים, שמזקקים למסך את כל היופי שבתרבות הספורט, הם ההזדמנות לשבור את מחסום השליש.
ובאמת, ממוצע של 35.5 אחוזי צפייה במשחק הגמר בין ארגנטינה לצרפת (44.5 בזמן הפנדלים) זה נתון משוגע לשוק הטלוויזיה המקומי, בטח כשנבחרת ישראל לא מעורבת, כשהמשחק החל ב־17:00 וכשבערך שעה מתוכו היתה משעממת. אבל 35.5 אחוזים הם עדיין שליש, וזה פחות או יותר מקסימום הישראלים שאירוע ספורט גלובלי מדבר אליהם.
כי בישראל אין מורשת ספורט שמועברת מדור לדור. הכל שכונה, חובבנות, בלי תכנון, השקעה, יצירתיות או תרבות מגרשים. זה משתקף בתקשורת המסקרת, שמחממת את שלוליות ה"סחלה" ומעודדת את שימור המצב כדי להמשיך לבקר את המנהלים, ולקטול את השחקנים, ולפרק את האוהדים, ולשרוף את המוצר שהיא עצמה משדרת.
לכן משחקי נבחרת ישראל לא מהווים אירוע לאומי סוחף. הצ'מפיונס זה כדורגל לאניני טעם, והליגה המקומית היא בדיחה שלא סופרים בטבלאות הרייטינג. היו זמנים ששידורי מכבי ת"א בערוץ הראשון גרמו לסגירת המדינה בחמישי בערב, אבל היום ספורט בישראל לא מייצר נתוני צפייה דו־ספרתיים, וערוצי הברודקאסט ויתרו עליו מזמן - ובצדק.
גמר מונדיאל מציף את הפוטנציאל, וזה משמעותי. כי ספורט, בניגוד לסדרות ולתוכניות, הוא מהתכנים האחרונים (ממש כמו ריאליטי) שמוכרחים לצפות בהם בשידור ישיר - אחרת מאבדים את הכיף והרלוונטיות.
במונדיאל הנוכחי, הצפייה המשותפת הבליטה את בעיות הדיליי. קיבלנו את כל הספוילרים האפשריים: פושים עם תוצאות הקדימו את השידור, צעקות מעבר לקיר חצי דקה לפני הגול יצרו סכסוכי שכנים. אך הדיליי הכי מוגזם היה של עמיחי שפיגלר, שנזקק ל־24 דקות כדי להבין שהשוער של נבחרת מרוקו לא משחק, ושהוא משדר את המחליף שלו.
איך עושים את זה נכון
במקום לשדר גמר מונדיאל, יורם ארבל נפלט במוצ"ש מתחפושת צפרדע במסגרת "הזמר במסכה". זה היה גביע עולם בלי ארבל, ובלי רמי ויץ ושגיא כהן, וחסרונם לא הורגש. בקטאר 2022 הושלם המהפך: הדור הישן נעלם, ואת מקומו תפס חדש. ועדיין, הציקה הבנאליות שבבחירה באלי אוחנה, אלון חזן ואושרת עיני לפרשנים המנוסים והממוסדים, כי מבחינת היקף הידע והחיבה לקלישאות - הם הזכירו את הדור הישן והדני נוימני.
כמות הנשים בשידורים הצטמצמה ככל שהמשחקים נכנסו לשלבים המכריעים, וחבל שכך. עיני עשתה קפיצה ביכולותיה, קארין סנדל רשמה בכורה סבירה, ונדין אבו לבן הוכתרה לתגלית המשחקים - גם כפרשנית, וגם כטאלנטית שסיפקה כתבות צבע ותוכן ויראלי.
אי אפשר להתעלם מאיתי שכטר, כדורגלן פעיל שסיפק פן של פרשן־מעורב המסתחבק עם שחקנים, מוסר ד"שים ושר את "התקווה" על הדשא. עמית לוינטל בלט מעל היתר מבחינת הערך המוסף שבפרשנותו, וטל ברמן היה האיש הנכון במקום הנכון, כשהוביל שידור חי מתמשך בצורה נעימה ומחכימה. גם כתבי השטח המצוינים, אורי לוי ואורן יוספוביץ, תרמו המון, התמזגו עם אוהדים, תיווכו את המסרים והאווירה ויצרו רגעים מרהיבים - מבלי להפוך את עצמם למרכז הסיפור.
כדוגמה הפוכה קל להצביע על אוהד חמו, שליח חדשות 12, שנסחף לוויכוחים עקרים עם אוהדים ערבים על קיומה על מדינת ישראל - כן או לא; או את מואב ורדי, שהתנפל על אוהדים בשאלות "אני מישראל, מה אתם חושבים?", ניזון מהפרובוקציה שעשה על מאלומה וחיפש עוד טרף קל. דווקא החיבוק שהעניקו אוהדי איראן לאורי לוי, בדיווח שהפך לסנסציה בינלאומית, הוא דוגמה למה מקבלים כשלא מחפשים פרובוקציות.
הצדיק כל שקל
חודש השידורים מקטאר הצדיק את עלויות ההפקה המנופחות של כאן, שהוערכו ב־15 מיליון שקלים. הוא היה מעניין, מעשיר ומלא תשוקה, ולא זלזל בצופה; וגם קרוב לאפס תקלות - הישג היסטורי עבור ערוץ שהוקם על חורבות רשות השידור הפאשלונרית. לצורך המשימה הוטסו 67 עובדים לקטאר בכמה משמרות. המשלחת המנופחת וההוצאות המופרזות יתדלקו את מתנגדי השידור הציבורי, סטייל שלמה קרעי, אבל בסיכומו של דבר - מונדיאל 2022 היה מהשידורים המוצלחים בתולדות התאגיד.
הישראלים צרכו מונדיאל עד שנשחקו כמו סוליית הנעל של מיכאל שמש, וכאן ידעו לייצר חוויה נגישה ומשותפת סביב כדורגל - הישג לא מובן מאליו.
במקביל, ברשת 13 קנו שבוע של שידורים והראו דרך הפוכה לשדר ספורט. הם ויתרו על אולפן מקדים, חתכו לפרסומות ברגעים הלא נכונים, לא הבינו את האירוע, שידרו רק נבחרות גדולות (גם כשהמשחק לא קבע כלום) וכתוצאה מכך הושפלו ברייטינג. עדיף שתישארו בריאליטי.
שידורים לכולם
גמר מונדיאל יביא רייטינג עצום בכל מקרה, אבל 35.5 אחוזים מראים שהתאגיד עשה עבודה טובה בהנגשת האירוע. כדורגל הוא בידור להמונים וככה צריך לשדר אותו. קרנבל צבעוני עם דרמה אנושית. אנשים הרי אוהבים דרמות כמו שאורי אוזן אוהב לדבר על שנתוני לידה של כדורגלנים.
לפני כמה שנים דנה ועדת פולקמן בכובד ראש על החשיבות של שידורי ספורט בחינם. אם אירועים כמו מונדיאל, משחקי נבחרת או ליגה מקומית מוכרחים להיות פתוחים וחופשיים לקהל הרחב. המונדיאל הראה שכן. תחשבו מה היינו מקבלים אם ספורט 1 או ערוץ הספורט היו משדרים את החודש האחרון בערוצים סגורים ותמורת תשלום.
במונדיאל הבא ישתתפו 48 נבחרות - נבחרת ישראל, נהמר, תשמור על המסורת ותישאר בחוץ. כדי שמתישהו נוכל להצדיק הופעה במונדיאל - חשוב ששידורי הספורט יקבלו כזו בעיטת עידוד מוצלחת. כי הנה, גם ישראלים יכולים להישאב בהמוניהם לכדורגל ולצרוך אותו במיליונים. זאת עשויה להיות תחילתה של ידידות מופלאה בין מדינת ישראל לתרבות ספורט נורמטיבית, כמו אצל שאר האומות. מאידך, כבר בשבוע הבא נחזור לזרוק קרשים זה על זה בחניון של אצטדיון המושבה, בפינה ליד ערימת הגללים של סוסי המשטרה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו