צופית גרנט סוחטת דמעות בעונה החדשה של "אבודים"

גילוי נאות: מעולם לא צפיתי בתוכנית שלמה של"אבודים"מתחילתה ועד סופה. תמיד הסתפקתי בלהבין מהפרומואים את הסיפור, לקלוט את הפרקים המטלטלים מהשיחות במשפחה הקרובה ומטורי ביקורת ממש כמו זה. "אבודים" תמיד נראתה לי כמו ז'אנר אחד בתוכנית תחקירים שנמשך לאורך עונות שלמות, והציניות שבי תיארה לעצמה שתוכנית שעלתה לאוויר בדרך כלל מצאה בסופה את מה שהיא חיפשה, כלומר הפי אנד מרגש ואנושי. לא משהו שלא ראיתי בכתבות בחדשות.

איך ממי שאומר "לראות אבודים? מה איבדתי שם" הפכתי אתמול למישהו שמחכה לראות אם צופית גרנט תמצא את אסתר הקטנה ותפגיש אותה עם מרי - אני לא יודע. אולי זה קשור לזה שארבעים שניות מההתחלה, הדמעות בעיניים כבר באו לבקר.

ואולי לכך שבסיפור פתיחת העונה של "אבודים" נחשפה גם הייחודיות של התוכנית: הנחישות לסגור מעגל לאישה עם פצע פתוח. אחרי שלושה אחים שכבר נמצאו בעונות הקודמות, "אבודים" כבר היתה יכולה להניח למאמצים לאיתור אחות אחת נעדרת - אבל מתברר ששנים שלמות עבדו שם מאחורי הקלעים בלמצוא מחט בערימת שחת של סיכויים קלושים.

ספק אם יש בעולם עוד טלוויזיה כמו "אבודים", תוכנית דוקו תחקירים שהיא יותר אלבום תמונות שנע בין עמודי משפחות כור ההיתוך הישראלי. ספק גדול יותר אם יש אשת טלוויזיה כמו גרנט, שמשמשת כמדור לחיפוש קרובים לאנשים השקופים, מעוטי היכולת, שבממסד בישראל ובמדינות אחרות לא יעיפו לעברם מבט.

את מרי פרץ, אישה בת 82 ששנים רבות לא ידעה מה עלה בגורל ארבעת ילדיה, גרנט לקחה אישית. שלושה מהם - שולמית, ויקטור וזהרי - היא הצליחה לאתר, באחד מהסיפורים המרגשים בתולדות הסדרה (כך סיפרו לי במשפחה).

שנים מאז, מנסים ב"אבודים" לאתר את אסתר הפעוטה שנחטפה על ידי המטפלת המוסלמית במרוקו, ואמה לא ראתה מאז שהיתה בת שנתיים. האם אחרי כל השנים ניתן בכלל לסגור כזה מעגל? האם תזכה מרי לראות אותה בטרם תעצום את עיניה? אני מתחיל להישמע כמו פרומו לפרק הבא של "אבודים" - וממש לא אכפת לי.