שתיקת הסלבס: מדוע רוב מפורסמי ארצנו חוששים להביע דעה פוליטית?

דווקא בעידן שבו התקשורת הממסדית מאבדת מכוחה, והרשתות החברתיות הופכות לקובעות בדעת הקהל במין ערבוב של ישן וחדש - הופכים מפורסמי ישראל (שמוכנים להצטלם בבגד ים ליד רפת כדי לקבל חופשה בחינם) לאילמים. אף שמדובר בבחירות החמישיות בזמן כל כך קצר, בישראל של ימינו רוב הסלבריטאים לא מוכנים לחשוף את נטייתם הפוליטית בחינם, או עבור תשלום לקמפיין. מבחינתם, מדובר בצעד שבאווירה הנוכחית עלול לסכן את הקריירה שלהם.

"אין להם שום סיבה לעשות את זה", מסביר הסוציולוג ד"ר מוטי גיגי מהמכללה האקדמית ספיר. "יש להם רק מה להפסיד מזה בעידן שבו אנחנו חיים. ואני אוסיף על זה: האם לסלבס כאלה ואחרים יש בכלל השפעה על מה שאנשים בוחרים? בעידן שבו לאנשים אין סבלנות לצפות בתשדיר בחירות ורוצים הכל בטיקטוק - פוליטיקה היא דבר שמשעמם את הצעירים, ולאנשים מפורסמים אין כרגע יכולת לשנות את זה".

"החלום של כל קמפיינר"

אך לא תמיד זה היה כך. בישראל הצעירה יותר אמנים מהשורה הראשונה כמו דודו טופז, הגשש החיוור וספי ריבלין, שהיו ה־כוכבים בעידן של תקשורת צנועה וערוץ טלוויזיה אחד, לא היססו לקחת חלק פעיל במערכות הבחירות, אף שגם אז, לכאורה, הם יכלו להסתכן באיבוד הקריירה שלהם (וכזכור, דודו טופז "הוגלה" בעקבות נאום הצ'חצ'חים שלו).

"החלום של כל קמפיינר ושל כל מפלגה הוא שמפורסם מקומי יביע בהם תמיכה, כי ההשפעה של הסלבריטאים היא אדירה", אומר גל בייסברג, העומד בראש קבוצת בייסברג תקשורת. "העניין הוא שבחברה הישראלית של ימינו, שבה השיח הרעיל השתלט על השיח הפוליטי, אפשר להבין למה כולם בורחים מהנושא הזה כמו מאש. גם אם תביע דעה אידיאולוגית לגבי משהו, ישר יקטלגו אותך כ'בעד ביבי' או 'נגד ביבי', ואז חצי מהעם אוטומטית ישנא אותך. זה לא שאדם מפורסם יכול להגיד את הדעות שלו לגבי כלכלה או חלוקת ירושלים - זה ישר הולך למקום של 'בעד ביבי' או 'נגד ביבי', וכאן, בסופו של דבר, יש מצב שבדעה הלא נכונה תיגמר לך הקריירה".

בשנת 2019 הביעה הדוגמנית והשחקנית רותם סלע דעה לגבי שוויון זכויות לערביי ישראל. זו לא היתה דעה קיצונית יותר משהיא משמיעה על הנינג'ה יובל שמלא, אבל סלע, כנראה האישה הכי מפורסמת בבידור הישראלי, עוררה תקווה שהיא תצליח לגרור אחריה מפורסמים נוספים אל תוך השיח הפוליטי. אך המתקפה הארסית שעברה והצליחה לשרוד חידדה את המסר עבור הסלבס האחרים: מוטב לשתוק.

אחת הדוגמאות המעניינות קשורה בעולם הספורטיבי, ששם מאז ומתמיד המתח הפוליטי הורגש באוויר, עקב הנוכחות המאסיבית של ספורטאים בני המגזר הערבי. בעבר, כשהזיהוי המפלגתי עם מועדוני הספורט בישראל היה מובהק, התבקשו כוכבי כדורגל כמו אורי מלמיליאן ואלי אוחנה, אז שחקני בית"ר ירושלים המזוהה עם הימין, ומשה סיני, כוכבה הגדול של הפועל תל אביב, ספינת הדגל של ההסתדרות בשנות ה־80, להביע תמיכה במפלגת האם. סיני אף הוצב במקום ה־82 של מפלגת העבודה ("הייתי קישוט כי שמעון פרס ביקש ממני") בבחירות של 1988, ובשל כך נאסר לשדר את משחקי הפועל תל אביב לקראת הבחירות, בטענה שמדובר בתעמולת בחירות.

בבחירות 1996 היו אלה אבי נמני, חיים רביבו ואלון חזן, שעל אף ששיחקו בשבת באופן קבוע, קראו להצביע לש"ס.

חוששים לתרום

ומה היום? בעוד מעט מהספורטאים מביעים את דעתם ברגעי משבר במדינה וזוכים לתמיכה או לבוז מהיר (תקרית מואנס דאבור, שהובילה לכך שבסופו של דבר פרש מהנבחרת), הרי מבחינה פוליטית הם לא יעזו להתבטא, בוודאי לא בימים שלפני בחירות. אחת הדוגמאות לכך היא כדורסלן העבר עומרי כספי. בעונתו האחרונה במכבי תל אביב, הוא נהג לנצל את הטיסות הארוכות לאירופה כדי לשכנע את חבריו לקבוצה להצביע לאיתמר בן גביר, אך מהארון הפוליטי הוא יצא רק לאחר שפרש ממשחק פעיל.

בארה"ב, לדוגמה, ככל שמערכות הבחירות הפכו סוערות יותר והשיח ברשתות קיצוני יותר, כדרכה של התרבות המקומית - כך ראו לנכון מפורסמים רבים לרתום את עצמם אל המאבק הפוליטי, מעצרות פוליטיות ועד לתרומה ממשית של מאות אלפי דולרים למועמדים משני צידי המפה הפוליטית. ובישראל? מבט ברשימת התורמים הגדולים יגלה את משה אדרי, האיש ששולט בקולנוע הישראלי ללא תחרות. אבל זה קשור יותר לעסקים ופחות לקולנוע.

"בעולם שבו אנחנו הולכים לעיתים כל כך קרובות לבחירות, עולה השאלה אם הנושא הזה עדיין מעניין את הציבור הצעיר", מסכם גיגי. "לא בטוח שברשתות החברתיות של הצעירים, וכנראה בציבור בכלל, הנושא המרכזי הוא בחירות". בייסברג מוסיף: "אני נמנע מלהיכנס עם אמא שלי לשיחות על פוליטיקה. זה מוביל תמיד למריבה ולהקצנה בשיח. אז למה שאדם מפורסם יעשה את זה?".