ליגת האלופות: במקום אירוע של פעם בחיים, קיבלנו אירוע של פעם

כשהתערבלו הכדורים עם שמות קבוצות בהגרלת ליגת האלופות ניתן לשער שבמשרדי הנהלת ערוץ הספורט פתחו שמפניות למראה הכדור של "פריז סן ז'רמן".

קבוצה שכאילו מתעוררת ממשחק פלייסטיישן עם שלישיית סופרסטארים שלא הייתה מימי הטיקי טאקה מגיעה לחיפה - אפילו הפרומואים של הערוץ צעקו בצדק "אירוע של פעם בחיים!".

שידורי הצ'מפיונס הם המותג היוקרתי ביותר שמחזיק בו הערוץ והסיבה שרבים מהמנויים משלמים עליו, לכן היה מעניין לראות איך ייראה הפסטיבל סביב ההגעה שלה לארץ. ובכן, כמו שנראה הכדורגל הישראלי: די שכונה. האריזה הגרפית ושירת האופרה המפורסמת שמגיעה עם המפעל תמיד מספקת את הסחורה היוקרתית, כמה חבל ששידורי טרום המשחק לא הופיעו למגרש.

במקום יום שידורים שבאמת מגיע לאירוע של פעם בחיים, במשדרי הערב המוקדמים זכינו לשעתיים של "המגרש הפתוח" - משדר שכדי להצדיק את השם כנראה משדר באווירת "הכל פתוח" שזה אומר שדרני קווים מתלהבים ומגומגמים, שיחות זום באיכות של הליגה למקומות עבודה ועריכה שמפספסת את הקהל הצעיר שיושב מול הערוץ ביום שכזה.

רוב המשדר היה נראה כמו "זיכרון בסלון" בו שחקני ומאמני עבר נזכרו בקבוצה הפריזאית שמלפני 20 שנה ויותר: דניאל בריילובסקי חפר בטלפון על זכרונות עבר, שחקני העבר אופיר קופל ואלון מזרחי בשיחת זום קטועה ניתחו כל שער על רקע חומר ארכיוני מצהיב. האחרון נכנס לפרטי פרטים על כל מסירה שקיבל לשער. והשניים היללו אחד את השני כאילו שזה מה שמעניין כרגע את צופי הערוץ.

בהמשך התקיים ראיון עם מאמן העבר ומלהג ההווה אלי גוטמן, שהסביר את גודל המעמד באמצעות, איך לא, המסע המוצלח לאירופה שהמאמן לשעבר אלי גוטמן בעצמו הוביל את הפועל תל אביב. אמרנו הכל פתוח לא?

ואם זה לא הספיק, עלה על קו הטלפון (גדול עליכם להזמין פרשנים לאולפן?) מוטל'ה שפיגלר שהיה צריך להיזכר בימיו בקבוצה הפריזאית לפני מיליון שנה, ובכנות שאל "למה אנחנו מדברים על מה שהיה ממש מזמן לפני 50 שנה?"

גם שעתיים לפני המשחק המצב לא היה הרבה יותר טוב: פאנל הפרי גיים כלל שוב את גוטמן הפומפוזי, את שרון פרי האנמית ואת שוער העבר של נבחרת ישראל דודו אוואט שאמר את המובן מאליו.

האייטמים מסביב לאיצטדיון היו שכונתיים עם אוהדים ששרים שירי אהבה פרובינציאליים לכוכב הארגנטיני ליונל מסי ולקבוצתם מכבי חיפה. על הכל ניסה לנצח המגיש טל פרידמן. אפשר לתת למנחה פרידמן את מאה ימי החסד שמגיעים לו כדי להיכנס לנעלי הענק של מודי בר-און, ועוד מאתיים יום להצליח להחזיק שידור חי כל כך מורכב. אבל אמש זה היה קשה לראות אותו מספק פרצופים קריפיים למצלמה, ומקריא טקסטים כתובים ומלאכותיים יותר מדי.

השיא היה מונולוג הפתיחה שניסה כנראה לשחזר את הסגנון הפואטי של בר-און בפועל הטקסט היומרני וההגשה הלחוצה נראו כמו משהו שחומם והוגש שוב.

זה היה יכול להיות יום שידורים שבאמת מגיע למעמד שכזה, אבל במקום אירוע של פעם בחיים, קיבלנו אירוע של פעם.