הצפייה בסדרה על הרולינג סטונס מרגישה כמו חוויה חוץ-גופית

כשסיימתי לצפות בארבעת הפרקים המספרים את סיפורם של ארבעת החברים המיתולוגיים של הלהקה הגדולה בתבל, הלוא היא הרולינג סטונס, הגרון היה יבש משהו והעיניים דווקא הרגישו רטובות. כמו בהופעה של הלהקה, כך גם צפיית הפרקים אשר מספרים את סיפורה, הרגשתי בחוויה חוץ-גופית. לפעמים אתה מקבל מתנה באמצע החיים מבלי שציפית לה, בטח כאדם מבוגר. הסדרה הזו, בהפקת ה-BBC, היא המתנה הזאת.

בישראל ישודרו פרקי "להיות רולינג סטון" (סלקום TV) בהפרשים של שבוע זה מזה, וזו בשורה מצוינת: צפייה בפרקים בבינג' היא כמו שתיית בקבוק קוניאק בשלוק אחד, כמו לגמור צנצנת קוויאר עם לחם אחיד – זה פשוט משהו שלא עושים. צריך לקחת כל פרק לריאות, ללב ובעיקר למלא את הנפש. כל פרק הוא עולם ומלואו, וראוי להקדיש לו את השבוע כדי לחשוב עליו לאחר מכן.

גם אם נדמה ששמעתם כבר את כל מה שיש למיק ג'אגר להגיד, גם אם שמעתם את כל הסיפורים על קית' ריצ'רדס (כן, כן, כולל זה שהוא הסניף את השאריות של אבא שלו), בכל זאת תקבלו כאן פרספקטיבה חדשה ויוצאת דופן על הלהקה שממשיכה עם הקרקס הנודד שלה ברחבי העולם. אני לא מעריץ שרוף של הלהקה, אבל לא היה פרק אחד שבו לא נהניתי.

דווקא פרק מרגש אחד אני אקח איתי עוד הרבה זמן קדימה – הפרק עלצ'ארלי ווטס, מתופף הלהקה שהלך לעולמו בשנה שעברה. מעבר לכך שמדובר בהומאז' לאדם מת, הפרק הזה מצליח לחדש במקום שנדמה שכבר אין מה לחדשות בו: הוא עושה צדק עם אחד ממתופפי הרוק הגדולים בכל הזמנים, אדם שכנראה היה באמת שונה בנוף של הרוק'נרול המחוספס, בטח בקרב חבריו בעלי המוחות המטוגנים מאלכוהול ומשני תודעה אחרים.

לנסות לסכם מי או מה הם הרולינג סטונס זה לא ממש המקום. גם לא צריך ללכת כל כך רחוק בניתוח של הסדרה המופלאה הזאת, אבל אם צריך שורה תחתונה רק כדי לסכם את הביקורת, אפשר לדבר על כך שאיש חשבונות אחד, טוב במספרים ועם ראייה כלכלית נבונה, שהוא גם במקרה הרוק סטאר הגדול ביותר שעוד מסתובב בינינו, הציל את הלהקה שלו מאבדון. הסדרה מספרת שוב את הסיפור המיתולוגי שבו הלהקה הכי מפורסמת בעולם בעצם הייתה בלי פני אחד בבנק, עד שמיק ג'אגר לקח על עצמו את העסק הזה – והציל אותה ואת עצמו. אבל בעיקר גם אותנו, כי הסדרה הזו מבהירה שבלי האבנים המתגלגלות, החיים שלנו על הכוכב הזה באמת היו פחות טובים.