לכאורה, הטרנד הסקנדינבי שבשני העשורים האחרונים התפוצץ בטלוויזיה שלנו וזכה לאהדה עם סדרות כמו "הגשר" ו"בורגן", עשה שימוש גיאוגרפי כדי למשוך אליו צופים. הקור, הארכיטקטורה, הבדלי התרבויות וכן גם השפה שוברת השיניים, שלצופים ברחבי אירופה הזכירה אולי במוזרות שלה רק את החבר'ה מ"פאודה" שמפילים עליהם שפה לא מוכרת.
"בחור מספר "8 מגיעה אלינו מפינלנד, המדינה שזוכה לזלזול משכנותיה האליטיסטיות שבדיה ודנמרק. הסדרה היא גם תוצר קוסמופוליטי, שחוץ מהביגוד החורפי שמאפיין את גיבוריה, יכלה להגיע מכל מדינה אחרת באירופה. אה וכן, השפה גם כאן יכולה להקשות על הצופה הישראלי הממוצע, שאם זה לא באנגלית, ממהר לפסול סדרות.
מריה היא מנכ"לית של חברה ומגיעה ממשפחה עם דמות אב דומיננטית. יש לה גבר לכל יום בשבוע שחותם איתה על הסכם ממון ותנאי שירות, שבו הוא מתחייב להגיע ביום שסוכם עליו ולספק את צרכיה של הגברת. לא שואלים שאלות, לא מקנאים ולא משקרים. הכל עובד חלק עד שמגיע ג'והו ומצליח, לכאורה, להדיח מההרכב הפותח את הכבאי. אבל אז, כמו בכל דרמה רומנטית, העניינים מסתבכים כי ג'והו מפתח רגשות בתוך עומס הקור הרגשי.
הסדרה מצולמת בשחור לבן, אבל היא לא פילם נואר. היא מציעה, לפחות באופן ההצגה של הדמויות, היפוך תפקידים: אישה בעמדת כוח ששולטת בגברים שלה שמתעקשים לפתח אליה רגשות, בעוד היא מסרבת ונותנת לכסף לדבר ושומרת רק על הנאות הבשר. יענו, מסר פמיניסטי שמלווה אותנו לאורך כל הפרקים על הנייר לפחות. האמת, מבלי להיכנס לקלישאות, מדובר בסדרה מומלצת לימים האלה של אמצע אוגוסט שבהם המחשבה על ארצות הקור משאירה תקווה לחיות בתוך הלבנט הבוער.
סביר להניח שכשהיוצרים של הסדרה כתבו אותה, הם חשבו עם הפנים כלפי חוץ. ואכן, נדמה שהסדרה מן הסתם תזכה לגרסאות במדינות אירופיות נוספות, כי מדובר בסוג הדברים שאיזו כותבת ישראלית דווקא יכלה למכור ל"קשת" כפורמט מנצח על רווקה תל אביבית. הבעיה שאם היו עושים פה סדרה שבה רווקה מחליפה מדי יום בן זוג אחר, ומחתימה גברים על הסכמי ממון, זה היה נגמר בראיון אצל "אופירה וברקו", שהיו שואלים אותה מה אמא ואבא שלה אמרו על התפקיד שלה ואם היא לא מתביישת.
