לגלות שהרפואה המודרנית המציאה תרופה שנלחמת בגמדות (נמיכות קומה) זה נשמע דבר נפלא, אבל מה אם רבים בקהילת נמוכי הקומה פשוט מאושרים כפי שהם? הדוקומנטרי החדש של הבי.בי.סי נתן לשחיינית הפראלימפית אלי סימונדס לשאול את השאלה: ומה אם אנחנו לא רוצים להיות בגובה "נורמלי"?
זריקת וסורטייד נמצאת במרכז הסוגיה שמעסיקה את סימונדס, והיא מאפשרת לאוכלוסיית נמוכי הקומה להאריך באופן משמעותי את הגפיים ולהימנע מניתוחים ומסיבוכים רפואיים. זה עוד לפני שדיברנו על הלעג והעלבון שהסובלים מגמדות נאלצים לחיות איתם. סימונדס נוגעת בכל קשת הסוגיות שמסביב לנושא, ובמיוחד במסר "אנחנו לא 'סובלים' מגמדות ואין שום 'בעיה' שצריך לתקן או למצוא לה פתרון".
רוב ההורים לילדים ה"סובלים" מגמדות הם בגובה רגיל, ואין להם ניסיון בחיים שכאלה - איך הם יכולים לקבל את ההחלטה לתת להם זריקה אף שהם לא חיו ככה? באחד מהרגעים שומטי הלסתות בדוקו, מתואר המפגש הראשון עם נציג חברת התרופות שהבטיח בנאום: "התרופה הזו תשנה לכם את החיים, תוכלו להוליד ילדים, לחיות חיים רגילים", תוך התעלמות מוחלטת מכך שקהל היעד של התרופה שלם עם חייו הנורמליים, מקים משפחות וחי חיים מאושרים.
החיסרון היחיד בסרט הוא שנציגי חברת התרופות לא יושבים מול המצלמה של סימונדס ומתעמתים עם זווית הראייה שלה. גם לנציגי שירותי הבריאות הבריטיים היא לא בדיוק עשתה חיים קשים בשאלה אם זה נכון לנסות ולהכחיד בעתיד את האוכלוסייה הזו. אבל זהו גם חינו של הסרט, הוא סרט מכיל וסובלני כלפי כל מי שחושב אחרת ממנה.
היא עוברת מסע אישי כשהיא נפגשת עם נמוכי קומה שהסבל הפסיכולוגי שחוו מהתעללות מצדיקים את לקיחת התרופה, עם הורים שרוצים להעניק לילדים שלהם חיים אחרים וגם עם נמוכי קומה מאושרים בחלקם, שמתנגדים בתוקף לעוד תופעה שתגדיר אותם כחולים או מוזרים. "התרופה הזו משנה אותנו, אבל היא לא עושה את מה שהיא צריכה לעשות: לשנות את החברה". את המשאבים והתקציבים היא מציעה להפנות כדי לרפא עוני ברחבי העולם, איכות הסביבה, סרטן, גידולים במוח ובעיות לב.
הסיפור הוא אלי עצמה. למרות קומתה הנמוכה, היא מסתכלת לאנושות בגובה העיניים. היופי שבכל זה? הצופים מאמינים לה. שבו מול הסרט הזה ותלמדו על קבלת השונה, המוגבל, ותלמדו שאולי הוא לא פחות מאושר מכם בחיים האלו.
