אל הסיסמה "לכולם מגיעה משפחה" התוודענו בשנים האחרונות לא מעט, אך ארי נייגל האמריקני עשה מזה תעשייה שלמה. בארה"ב קוראים לו "הספרמינייטור" - תורם הזרע הגדול בעולם, שכיום הוא אב ליותר ממאה ילדים - ויכול להיות שעד תום קריאת הטור הזה, אפילו יותר.
החיים שלו מתחלקים לשני עיסוקים עיקריים: ללמד מתמטיקה באוניברסיטה, ולהיכנס לתאי שירותים נידחים ברחבי ארה"ב, ולצאת עם כוסית מבחנה שבה יעניק לנשים את הסיכוי להפוך לאימהות.
לא מדובר בטיפוס שמתאים להנהיג כת או באיזה מורמוני שיצא מפרופורציות. נייגל, דתל"ש, מקהילה יהודית אורתודוקסית בניו יורק, ספק קורא תיגר ספק התחרפן לגמרי מתעשיית הפריון האמריקנית, שבה הוא רואה שליחות ועזרה לנשים המתקשות להיכנס להיריון, ושאין להן עשרות אלפי דולרים כדי להשתתף במשחק.
זה דוקו מטלטל ומבדר בו בזמן, שיושב על הפער בין מה שאפשר לחשוב על הטיפוס המעוות שהחליט להפיץ את זרעו בעולם, לבין מי שהוא באמת: טיפוס נורמטיבי, חיובי להפליא, מצחיק וציני, שה"עסק" הפך אצלו לדפוס שמשתלט על חייו, וכיום הוא מצוי בקשיים כספיים וקיבל תביעות מזונות מכמה נשים שהעניק להן משפחה.
הספרמינייטור לא באמת מתפקד כאב. הוא מחפש את האיזון בין להיות איכשהו מעורב בחיי המשפחות המודרניות לבין לא להתערב באופן שבו האימהות מגדלות את הילדים - תוך כדי שהוא נזהר מתביעות מזונות.
באחד מרגעי הוואט דה פאק בסדרה, נייגל מקבל הודעה ובה תמונה של עוד תינוק בן יומו. הוא נכנס בקור רוח לטבלת אקסל במחשב, פותח את שורה 33, מקליד תאריך, את שם האם ואת המילה CUP, ומסמן עוד צאצא בעולם.
יוצרי הסרט, עדי רבינוביץ ויאיר צימרמן, ליוו את נייגל במסע ברחבי ארה"ב עם ילדו הראשון, טיילר, בן 18. במהלך המסע הוא פוגש כמה מילדיו, וממשיך לקבוע פגישות עם אימהות בפוטנציה מחוץ לתאי שירותים במסעדות ובסופרמרקטים. בהחלטת עריכה חכמה - כשמלווה את הסרט נומרטור שסופר את הילדים שנולדים לנייגל ואת אלו שבדרך, וכשבכל כמה סצנות עולה המספר בכמה עשרות תינוקות - הצופים מתחילים לקלוט איזה סיפור אנושי מטורף יש כאן.