בבת אחת הפכו שלושת ערוצי הברודקאסט הישראליים לערוצי חדשות על מלא, שמתנהגים כאילו הם סי.אן.אן או פוקס ניוז. זה נמשך ככה כבר יותר משבוע - אירוע רודף אירוע, אזעקה רודפת הפגזה, והחדשות מסרבות להסתיים. מה עושים במצב כזה? מי בכלל יכול לקבוע מתי הטיימינג הנכון לרדת משידור, לקחת הפסקה מהקרבות לטובת אסקפיזם מרגיע, ומתי ממשיכים לשדר לילה לבן של צבע אדום ודיוני סרק על הרתעת האויב?
בימים הראשונים של הלחימה ניכר חשש גדול לרדת מהאוויר. אפילו בשעות הקטנות של הלילה היה ביקוש לחפירות שכאלה (סיוון רהב, לדוגמה, הביאה תשעה אחוזי רייטינג ב־1 בלילה בזמן שהשידור המקביל רשם 5.7 אחוזים), וכשכבר תפסו אומץ וסגרו אולפן בברכת "לילה שקט", כמעט תמיד חזרו בתוך דקות - מייד עם חידוש השיגורים.
כעת, אחרי כמעט שבוע, אפשר לראות מדי פעם - בעיקר מאוחר בלילה - בריחה לשידורים חוזרים של "ארץ נהדרת", "נבסו", "קופה ראשית" וכד', שהוקרנו מדי פעם בין אזעקות ונקטעו שוב ושוב במהלכן, אבל זה מעט ומאוחר מדי.
ההיסחפות אחר הדוקטרינה הצבאית ודקלום מסרים ממבצעים קודמים משכיחים מהערוצים את תפקידם לתמוך בצופים ולדאוג להם. במקום להרגיע, הטלוויזיה שלנו רק מבהילה אותנו - וחמאס משתמש בזה כדי להעביר דרכה באופן קבוע אולטימטומים על ירי עתידי, כשאיומיו מתנוססים על המסך לאורך המהדורה המרכזית.
הכל מבאס ומלחיץ וחרדתי. אתמול, לדוגמה, תפסה ברחוב ליאור ורוצלבסקי שתי ילדות קטנות מאשקלון שהיו מודאגות מגורלו של כלב הפינצ'ר שלהן עם הזנב המסולסל, שברח באזעקה ומאז לא נראו עקבותיו הקטנים. ואם זה לא תרם לחיזוק חרדות אצל צופים שנתקלו באייטם, לפתע נקטע הראיון הפסימי הזה בדרמטיות, לצלילי אזעקה רועשת וקולות יירוט שהבריחו את כולן למקלט הסמוך.
השידורים מלאים בזאטוטים בוכים או חרדתיים, ואפילו לא כוכב ילדים אחד שידבר אליהם מהמסך וינסה להפיג לחצים. ומה עם קומיקאים שיצחקו על המצב? לאן הועלמו כל הטאלנטים של הערוצים שיכולים לייצר תכנים להרמת מצב הרוח הלאומי, ששוב מוטל כולו על הגיטרה של דיוויד ברוזה.
לצפות בחדשות 24/7 זה מלחיץ, מטמטם, מעמיס על המוח ומכניס לחרדות, ובמקרים רבים האפקט הישיר של אותם שידורים אלימים הוא ליבוי של מתחים וזעם אצל הצופים העצבניים. זו ברירת המחדל שלנו כישראלים, אחרי שהרגלנו את עצמנו לצריכה אובססיבית של שידורי אקטואליה סביב השעון. כעת, בעת חירום, אין שום סימטריה בין חדשות לבין אסקפיזם. נכון, מי שרוצה יכול לפתוח נטפליקס ולברוח מהמציאות בכוחות עצמו, אולם בפועל הרוב בוחר להישאר בערוצי הברודקאסט, שמבטיחים להשאיר אותנו מעודכנים, אבל רק דוחפים אותנו אל הקצה ומטפחים בהתמדה את החרדה הלאומית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו