ציפי פינס: "לא סופרים אותנו"

מזה שמונה חודשים שתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר עומד סגור. השחקנים בבית והחזרה לבמות לא נראית באופק.

מנכ"לית התיאטרון, ציפי פינס, החליטה שחייבים לעשות משהו, מה שאפשר תחת המגבלות, וכך נולד פרויקט קריאה מבוימת של מחזות. זה יקרה בין ה־16 ל־18 בנובמבר, כשהשחקנים יקריאו את המחזות מול קהל של עד עשרה אנשים. בסיום ההקראה יוכלו הצופים לשאול שאלות את השחקנים ואת היוצרים.

מדובר בארבעת מחזות שיוצגו בבכורה: "השנה הפוליטית שלי" מאת הלל מיטלפונקט, קומדיה פוליטית על מורה אידיאליסט לאזרחות שרוצה להשפיע מבחינה פוליטית אבל הופך כלי למימוש אינטרסים של בעלי הממון; "בעלת הבית", עיבוד לספר זוכה פרס ספיר שלנעה ידליןעל פרופסורית להיסטוריה ואושיית שמאל שנחשדת בשחיתות ובהעלמות כספים; "החילוף" מאת רוני סיני על סוכן ביטוח שחוזר לביתו ומגלה שאישתו הוחלפה באישה אחרת; ו"ארבע אימהות" מאת דניאל לפין על צעיר שמגלה לאשתו לעתיד, בחורה ממשפחה מסורתית, כי יש לו ארבע אמהות.

בין השחקנים שישתתפו בהקראות:יונה אליאן, מגי אזרזר, יניב ביטון, רבקה מיכאלי, מולי שולמן, יעל לבנטל, מירב פלדמן, לירית בלבן ועוד.

"גם בתנאים הקשים האלה עדיין אפשר לעשות אירועי תרבות", אומרת פינס. "החלטתי שניקח את החומרים שיש לנו, מחזות שכבר היו אמורים להיות בשלב החזרות או על הבמה, נקרא לשחקנים ונעלה את זה על הבמה לפי התו הסגול".

הצפייה בהקראות לא תהיה בתשלום אלא בהרשמה מראש. העשרה הראשונים שיירשמו - יזכו להיות ברי המזל ולצפות בהקראה. "הפרסום יהיה ברשתות החברתיות וזה ממש כל הקודם זוכה", היא אומרת, "זה בעיקר למי שמאוד אוהב תיאטרון. ברור שזה לא כלכלי, אבל אני עושה את זה כי זה יותר מכלכלי, זה חמצן למקצוע שלנו. צריכים לתרג את המקצוע. בלי תרגול, הוא לא קיים".

לדברי פינס כרגע התכנון הוא לאירוע חד פעמי, אבל היא לא פוסלת את האפשרות שהוא יעלה שוב בהמשך. "בחרתי את ארבעת המחזות האלה כי אני מאמינה במחזאות ישראלית. אלה מחזות שמייצגים דילמות שאנחנו חיים איתן כל הזמן".

בתיאטרון יש בימים אלה שני מחזות שנמצאים בתהליך של חזרות: "בין המילים" בכיכובם של ששון גבאי וליאת גורן ובבימוי אילן רונן, ו"סינית אני מדברת אליך", מחזה של סביון ליברכט שכבר עלה בישראל לפני 16 שנים. בהקפה המחודשת משחקים קובי פרג', דניאל גל, שירי גולן, נמרוד ברגמן ולימור גולדשטיין ומי שמביימת היא פינס עצמה.

"זה מחזה על משפחה מתפרקת, ולכן הוא תמיד רלוונטי", אומרת פינס. "זה כתוב כל כך טוב וזה אושר גדול לביים. לפגוש את השחקנים שמאושרים לחזור ולשחק, גם כשיודעים שאין תאריך עלייה לבמה. אנשים רעבים לעבודה אחרי שמונה חודשים שהם יושבים בבית. כל היוצרים מרגישים זעם וייאוש. תעשייה שלמה נכחדת. כולנו יודעים שיש מחלה ושצריך לשמור, אבל אף אחד לא בדק אם זה מסוכן לבוא לתיאטרון".

"במשרד הבריאות לא סופרים אותנו", מבהירה פינס, "בזמן הקצר שבו חלק ממוסדות התרבות נפתחו - לא היתה הדבקה אחת. תיאטרון זה לא מקום של מינגלינג חברתי. זה כאילו החליטו להכחיד את המגזר הזה, אבל אני מאמינה שבסוף התיאטרון ינצח. עוד נחזור להיות מדורת השבט".טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו