שפה לרפואה: העברית של מירית הררי

"לשון ראשון", כנס השפה העברית ה־14 במספר יתקיים בראשון לציון בחודש הבא, 11-9 בפברואר. הוא יעמוד בסימן הקורונה וייקרא "עברית בסגר". הפאנלים השונים יועברו בשידור חי אונליין וההשתתפות בהם היא ללא תשלום אך מותנית בהרשמה מראש.

הפאנלים השונים יבחנו את השפעתה של הקורונה על העברית, יבדקו כיצד צחוק וסאטירה מסייעים בהתמודדות עם המצב החדש שנכפה עלינו, מהו אופי השיח החברתי שמאפיין את התקופה, איך הריחוק החברתי משפיע על החינוך ועוד. בין המשתתפים בפאנלים:מרים פרץ, חנן בן ארי, זיו קורן, אבי בניהו, דוד ליפשיץ, אתגר קרת, רותם אבוהב ורוביק רוזנטל.

אחד הפאנלים המסקרנים בכנס יוקדש לזכרה של מירית הררי,שהלכה לעולמה בספטמבר בגיל 52 לאחר מאבק במחלת הסרטן. לפני מותה הרבתה מירית לשתף בכתיבתה בתובנות שונות שעלו בה בעקבות המאבק במחלה. הפאנל יתקיים ב־9 בפברואר תחת הכותרת "עברית ככלי מרפא", ובמהלכו תיבחן הכתיבה ככלי שיש בכוחו לרפא. בפאנל ישתתפו בעלה של מירית, דידי הררי, הכותב אבי רוזנבלום וד"ר דפנה מיתר, אונקולוגית ילדים ומומחית ברפואה פליאטיבית.

"אני לא מכירה את מירית אישית, אבל כרופאה אני יכולה להגיד שהיא בחרה להשתמש בכתיבה, בשיתוף ובשפה ככלי ריפוי, וזה הנושא שלנו", סיפרה מיתר.

"בעולם הרפואה לשפה יש חשיבות עצומה", הסבירה, "אם זה דיבור בין מטופל למטפל, בין בני המשפחה לבין עצמם, בין המטפלים לבין עצמם. כל מה שקורה במרחב השפתי הוא מראה של ההוויה התרבותית, ויש לה משמעות גם בריפוי. אפילו הבחירה במילים 'להבריא' או 'להירפא', למשל. בספר שלי 'על סף החיים', שיצא השנה, אני מביאה דרך סיפורים שמבוססים על מקרים אמיתיים את המשנה הטיפולית שלי, והשפה מבחינתי היא כלי משמעותי מאוד במרחב הטיפולי הזה.

"כולם מכירים את האנשים שלא אומרים את המילה 'סרטן' אלא אומרים 'המחלה'. שפה מייצגת תרבות, אמונה. אם מישהו במפגש ראשון איתי יגיד 'המחלה' - אני לא אתקן ל'סרטן', אבל אני ארצה לדעת למה זו הבחירה שלו, איך היחס שלו למחלה. יש כאלה שיגדירו את זה כאסון, יש שמדברים על זה כמשהו שמחר ייעלם. האם אני לוקח על עצמי להית חולה או נאבק בזה. לי, כרופאה, חשוב להקשיב לשפה של המטופל ולהכיר אותו דרכה. במחלות קשות זה ממש יכול לשנות את הבחירה הטיפולית של האדם".

עוד הוסיפה מיתר: "כל מטופל צריך למצוא את הדרך שלו. אנחנו, כמטפלים, צריכים להיות שם ולעזור להם. מה שמירית הררי עשתה - התאים לה ולמשפחה שלה. היא בחרה לחשוף דברים. יש משפחות שבוחרות להסתיר, זו השפה שלהם. גם שתיקה זו שפה. יש אנשים שחשיפה עושה להם טוב, ויש אנשים שמעדיפים להימנע מחשיפה. מבחינתי מה שהמטופל רוצה - זה מרחב מקודש".